[ליצירה]
בתגובה לשירך:
ירושלים של ברזל (במנגינת ירושלים של זהב)
במחשכיך ירושלים מצאנו לב אוהב
עת באנו להרחיב גבוליך ולמגר אויב
מקול מרגמותיו רוינו ושחר קם פתאום -
ורק עלה, עוד לא הלבין הוא וכבר היה אדום
ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול
הלא לחומותייך קראנו דרור
הגדוד, רגום, פרץ קדימה, דם ועשן כולו
ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות
נושך שפתיו ולא בלי יגע, הוסיף הגדוד ללחום
עד שסוף סוף הוחלף הדגל מעל בית הנכאת
ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול
הלא לחומותייך קראנו דרור
נפוצו כל גדודי המלך, צלף - נדם צריחו
עכשיו אפשר אל ים המלח בדרך יריחו
עכשיו אפשר אל הר הבית וכותל מערב
הנה הנך באור ערביים, כמעט כולך זהב
ירושלים של זהב ושל עופרת וחלום -
לעד בין חומותיך ישכון שלום
[ליצירה]
כואב כואב כואב...
לנשמת כל חי: לשאלתך מדוע השירים בצורה כל כך עצובים..
הכותבים ב'צורה' נוגעים באמת של החיים..
והאמת של החיים כואבת.
גם שלמה בקוהלת מגיע למסקנה מפוכחת שהחיים הם די כואבים..
כפי שנאמר: "יוסף דעת יוסף מכאוב"
חוץ מזה יצירה נכתבת בדר"כ מתוך תחושת חסר וצער שהרי לכן 'אין שלם מלב שבור'.
בלי הצער שעבר על ביאליק הוא לא היה כותב את 'ותחת פטיש צרותי הגדולות'.
אם תבדקי אני בטוח שלמעלה מתשעים אחוזים מהיוצרים והמשוררים בעולם כותבים מתוך צער או תחושת געגוע למה שאינו כאן כי הנשמה מצטערת כאן היא רוצה לחזור למה שאינו כאן, למקורה, כמו הגלים לגעת בשמים...
וזה כואב..
האושר בא בזעם כדברי הר"ש ארצי שליט"א
תגובות