כשהפפירוס רועד בין אצבעותי, אני יושבת לרשום שורות אלו. אינני מגורי האריות, מנפילי העם הלוחמים את מלחמות הקודש. הנני אישה. לא יותר, מדלת העם, יושבת העיר התחתונה.

משנות ינקותי פסעתי על מרצפות עיר שלם, לקול רינת הלווים. בעוצמי את עיניי רואה אני בברור את בתי עירי. עמודי תווך, בנייני פאר ורבבות אדם פוסעים בטהרה אל מקום מקדשנו..

כל התקופה הזו חלפה זה מכבר, גווילים נשרפים באש, בית מקדשנו חרב. קולו של אהובי יהונתן עוד מרטיט באוזני : ´ברחי שרה, נוסי לנפשך, עוד נפגש באחד הימים...´ ונסתי, לא הבטתי אף לרגע לאחור, קול קידוני האויב דופק על שערי העיר קקולות ציפורים מרחוק נשמע באוזני, זעקות השבויים (בהם יהונתן שלי) נצטלצל כרשרוש מעיין הגיחון..

ונסתי, אל עבר המדבר, בליבי התקווה שעוד אזכה לראות בפני אהובי יהונתן, את בננו הקטן שנושאת אני ברחמי אגדל להיות מטובי בחורינו, שישא בגאון את המשך נס המרד, שיביא לתקומה מחדש.

אישה אני, שנות חיי עוד ספורות, את חותם מכתבי אותיר בתוך גלוסקמא  שמצאתי במערות הצופות מזרחה אל מדבר המוות הנושק לעירי.. המשיכו ללחום כיהונתן שלי, הוסיפו אור לעולם! הכובש הזר עוד ינוס בעתיד הרחוק וקול ילדים ישמע עוד, נושק לתקומתה של העיר מחדש.