כשאני שומע את הסולואים של גימי הנדריקס או את השירים של ניק דרייק אז אני שונא את כל העולם. אני שומע אותו ו... הסולואים שלו שרועדים לי בדם, מעיפים אותי לשמים. אני לא זוכרת איך הוא נראה כשהוא מספר לי את זה, אבל הדם שלי גועש, מתרגש כלכך כשברקע האצבעות העל טיבעיות של גימי מרעידות מיתרים. המוסיקה פועמת בכל איבר שבי, מזרימה התרגשות . ואני דווקא לא שונאת אף אחד, פשוט מרגישה גדולה, מן שגעון גדלות כזה זורם לו באצבעות. בקול, חודר לי לגוף, לעצמות דוהר לי במחשבות כמו רכבות חשוכות בלילה. כמו צללים שקטים שמציירים ציורים מטורפים בדהירות שלהם על הקיר הלבן שלי בנשמה.