מביטה בשעון, עוד 10 דקות...
החלטתי להתחיל לנוע לכיוון
באיטיות מכוונת, מקשיבה לצעדיי מטופפים על המרצפות הורדרדות, משתדלת לא לדרוך על הקווים
מרימה את הראש ורואה בתים מגודרים, חלק מגדרות הבטון מונח על שורשי עץ
משהו בי מתקומם לשנייה
אני מגיעה לבית, משתדלת לא להביט בחלון המטבח המואר ורוד
איני רוצה לחדור לפרטיות אבל רוצה לדעת שאת בבית.
מחכה על הספסל דקות ספורות אך ארוכות, מונה בראשי שמות הצמחים בגינה
מביטה בציפור חומה מתפלשת באפר מחפשת למעלה סיטואציה ציפורית נוספת
שתעביר את הזמן
במקביל אני שומעת דלת נסגרת, פעוט לא מרוצה, את פותחת חלון ומחברת מידפדפת אני יודעת שהקול הבא יהיה שקשוק המפתחות...
אני קמה
החדר החושב פותח דלת
מסודר ונקי, ספריה מלאה ומגוונת נושאת על גבה עבודות ספורות, מגירות קש ממוינות, על השולחן הנמוך בקבוק מים ו-2 כוסות מונחים על בלטה מעוצבת וכסא מסתובב ליד ספה לבנה המחביאה מאחור תיקיות מרמזות... לוח מודעות מביט על המתרחש מלמעלה קורץ למנורת חקירה
אני מתיישבת בפינה הימנית של הספה שם יש לי מרחק התבוננות.
את פותחת מחברת ושואלת :"איך עבר השבוע"?
אני שונאת את הזמן הזה ודולה בכוח זיכרון מטושטש מהשבוע שחלף, העיקר שלא יהיה שקט טעון ציפייה
הפתיחה מעייפת אותי, מחכה לדעת לאן תנשוב השיחה
את רוצה שאוביל ואני מתעייפת יותר, מקווה שתפני אליי שאלה שתעלה בי אסוציאציה מעניינת
כוח ילדותי דוחק "תתנגדי!","תתחמקי"!,"תשעני על המוכר"!, "אל תבטחי"!,"תנסי אותה"!, "היא במילא לא מבינה"!!!.
את מתבוננת בשפת גופי ואני מתעוררת ומביטה על שפת גופך: הגב נוטה קדימה, רגל משולבת חושפת קצה מחברת מסובבת מעט את הכסא, כשאת חושבת הפה פעור והעיניים מביטות למעלה ימינה מצטמצמות להרהור נוסף ומתמקדות בי, זה נותן לי שניות לחשוב להעריך מצב.
את מפנה אליי שאלה
תמיד אני תוהה בלב איך האינטואיציה שלך מובילה אותך לנושא הרגיש ביותר שלי
זה מבהיל אותי ואני משתדלת להישאר בפנים חתומות להרחיק אותך ולתת תשובה סתמית והעברת נושא אסוציאטיבי
לפעמים את תופסת ומחזירה אותי אחורה מה שמחייב אותי להתמודד עם מראה שבורה
זה הטיפול הראשון בו פרץ רגשות יוצא החוצה לעיתים קרובות ואני עדיין לא רגילה...
בולעת רוק, מתחננת לדמעות שיוותרו לי היום, מפנה ממך מבט, לא רוצה שתראי אותי כך
אבל משהו זקוק שתגידי: "את בסדר","זה טבעי" ואת מדברת בקול מונוטוני, מרגיעה אך לא מרפה מהנושא הרגיש
הנחישות הזאת גורמת לי להעריך אותך
ואני מביטה בך בפליאה
את מבחינה בשינוי המבט, ומנסה להיזכר בדברים שאמרת ברגע שהמבט התחלף
וחוזרת על משפט כל שהוא שוב
אני משתפת פעולה מרימה גבה שנית ומגיבה למשפט
להב המחוגים עורף באכזריות ראשי הזמן
"יש לנו עוד כמה דקות" את מודיעה לי ואני כבר למדתי שכמה דקות =פחות מדקה
בדיוק באותו הרגע מליון נושאים נאבקים ביניהם מי יתבטא ראשון לכולם פתאום
יש מה להגיד והם צרחניים
אני בוחרת לשתוק
מוציאה באיטיות 200 ₪ מהארנק ובמקביל מסדירה נשימה
יוצאת מהחדר מלאה ומרוקנת, לא מביטה לאחור.
תגובות