הכי הכי
כשהקול שלך
בקול שקט, עמוק,
באוזניי.
יָפָה שלי..
כשידיךָ הגדולות
חזקות וחמות
מלטפות אותי.
הכי הכי
כשזיפי זקנך
שיומיים לא גולחו
משפשפים קלות את
לֶחיִי.
כשאתה שם איתי,
הכי הכי.
[ליצירה]
מאמר? לא הפרזנו קלות?
ובאמת, שיהיה לכם לבריאות..
(טוב, אני לא מתאפקת. סליחה, אבל זה לא שיר אפילו, זה בקושי נחשב הצהרת כוונות. מבחינה תכנית אולי יש לזה ערך אבל מבחינה ספרותית/ אמנתית?? נאדה. שוב סליחה).
[ליצירה]
באה יקרה
קבלי ממני חיבוק ענק.
אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי את ההקשר של דבריך (למרות שאני מניחה שיש לי איזשהו שביב של הבנה..).
את כותבת פשוט.. יפה.
[ליצירה]
הדס יקירה,
אני באמת שלא מחפשת בלוג ולא סוג של תגובות של בלוג. אני פשוט מבקשת שאם מישהו מגיב, שיטרח לקרוא הכל.
אני לא הייתי מעזה לבקר יצירה שלא קראתי את סופה.
נכון, שאולי זה באמת לא "מושך" לקריאה את כולם. זה בסדר מבחינתי. אני יודעת שישנם רבים אחרים שקראו את הדברים עד תומם.
הבעיה שלי מתחילה כשאנשים מבקרים בלי לקרוא עד הסוף. זה הכל.
ועל זה אפילו גברת זהירות הסכימה איתי.
[ליצירה]
דוקא הסיומת של קול דודי דופק
שייכת. כי זו בדיוק הציפיה (החיכיון, בשבילך) שכל אחד שבא זה ההוא, הנכון, שאני מחכה לו.
כל דייט, כל גבר שאני מכירה, אולי זה הוא. זה בדיוק העניין.
וה"בלבן" דווקא מצטלצל לי יפה. מניחה שזה עניין של טעם, אבל זה בדיוק הרעיון של לצאת לחולל בכרמים, לחפש את שאהבה נפשי.
אם ניכנס לרובד יותר עמוק של השיר, זו מעין אמירה כזו שאולי אני בדייט לא נכון, אבל שההוא, טמיר, נעלם, לא יתיאש. שלא יתפשר. שימשיך ושיחכה, כי בסוף אני עוד אחזור הביתה (מתוסכלת מהתבוסה) ואני אהפוך את הדרך הארוכה שלו למשהו שהיה שווה לחכות לו.
[ליצירה]
אלוהים מחייך? מסופקני.
כך או כך אין ספק שזו כותרת יומרנית-מה לשיר, שאולי גורמת לקורא לצפות למשהו חזק יותר. או שזו רק אני..
ואם יורשה לי לגלוש מעט - באותה המידה שאת מרשה לעצמך להניח שאלוהים אוהב אתך, תניחי שהוא שונא אותך.
אלוהים הוא לא בנאדם. אין לו רגשות.
אולי זה יעזור לך להתמודד עם המחשבות שלך אחרת.
תגובות