הכי הכי
כשהקול שלך
בקול שקט, עמוק,
באוזניי.
יָפָה שלי..
כשידיךָ הגדולות
חזקות וחמות
מלטפות אותי.
הכי הכי
כשזיפי זקנך
שיומיים לא גולחו
משפשפים קלות את
לֶחיִי.
כשאתה שם איתי,
הכי הכי.
[ליצירה]
יש פה איזה רעיון מעניין שמובע בדרך מאוד מוזרה.
הסיפור (או המונולוג, אם את מתעקשת) מתחיל בצורה מסויימת ומדבר על משהו אחד, בצורה רצינית וסיפורית וכתובה היטב.
ואז פתאום זה נהיה היתולי כזה, ולא ממש ברור וקצת מאבד את הפואנטה, שאני חושבת שהיית מצליחה להעביר יותר טוב אם היית מנסחת אחרת את הפסקה השניה. כי בפירוש יש לך את הכישרון הזה לכתוב טוב.
[ליצירה]
הדס, שירה היום לא צריכה חרוזים
וגם לא משקל. האמת היא שהיום אין כל כך הגדרות לשירה.
ועם זאת, זו לא שירה.
שמואל, אתה מנסה להביע רעיון שירי בצורה מילולית-מדוברת מדי. עזוב עכשיו את התוכן (שהוא בעיני מגוחך קלות, אני אתייחס אליו עוד מעט) ותתמקד רגע במילים.
"אך נשאלת השאלה
הנחרצת:
האם,
לרצח ושפיכות – הדמים,
יש כל הצדקה?"
שיר הוא לא טקסט חופשי. אתה לא יכול מצד אחד לומר דברים כמו "אך נשאלת השאלה הנחרצת" כמו היה מדובר בנאום חוצב להבות שאתה נושא מעל בימה זו או אחרת בעוד שבשורות אחרות שלך אתה כן מנסה לדבוק בשפה קצת יותר גבוהה כמו "עוד יכוה גופכם
הארור בקללת,
בין שבעה מדורי –
התופת והזוועה;"
וזה בלי להביא בחשבון את שאר עיוותי השפה שלך (לא ראוי היה שתגיה את מה שאתה כותב?) כגון "תהיי ברוכה!" (כשברור לכל שבציווי מעין זה הלשון צריכה להיות "היי ברוכה") או: "שידכם – השאטה,
עוותה;" (כלא שאטה, ודאי..).
וזה רק מהבחינה הלשונית.
לעניין התוכן, לא ברור לי על מה ולמה יצא הקצף. ארה"ב, כמו כל תרבות, יש בה מן השלילה ומן החיוב. גם בתרבות הרומית שאתה כל כך נהנה לשלול היה הרבה מן החיוב והרבה מן השלילה, אבל לולא היא לא היינו איפה שאנו היום. גם לולא ארה"ב לא היינו איפה שאנו היום.
לא יודעת אם אתה דתי או לא, אז אתה יכול לראות את זה כהשגחה או כגורל עיוור, אבל איך שלא תסתכל על זה, אימפריות קמות ואימפריות נופלות.
ממה שהבנתי מהמבקרים האחרים כאן אתה סוגד לאימפריה הסובייטית. ואני חושבת שאתה יכול לומר את זה רק כיוון שאתה לא חלק ממנה. לו היית חי ברוסיה הסובייטית, לו אותך הגלו לסיביר, או לכלא נידח אי שם, לו אותך החליטה הממשלה, או המשטרה החשאית להרוג על לא עוול בכפך, סתם משום החשדנות שאתה אויב העם, מסתמא לא היית מדבר ככה.
להעריץ שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו, כי מרחוק הוא נראה לך רומנטי, כמוהו לדחות שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו , כי מרחוק הוא נראה לך מושחת.
[ליצירה]
יווו.. אנשים! מה קורה לכם עם כל תיאורי ההתאבדויות האלה לאחרונה?
וסליחה, אבנר, שאני מוציאה את זה עליך אבל - - דחיך ראבקום, אנשים.
לפעמים באמת אין חשק לכלום, לא בא לצאת מהבית, לא מתחשק לאכול כלום, גם כשמדליקים (לא פותחים טלויזיה. את זה הטכנאי עושה כשהוא רוצה לבדוק מה מקולקל במכשיר..) טלויזיה קורה לעיתים שאין מה לראות או שמחליטים שהכל משעמם.
אבל מכאן ועד לומר שמכל ההרהורים הוא החליט לצאת כשהוא הכין את החבל ותלה את עצמו עליו, פור גוד סטייק! שילך לישון, שיקום בבוקר ויראה אם ההרגשה שלו לא השתפרה. שיסע לאנשהו ויראה אם הוא לא יכול לנטרל את עצמו ע"י שינוי מקום ואוירה, שילך לטיפול אם כל זה לא עוזר (וכל מילה שכתובה כאן נוסתה על ידי הכותבת, לידיעתכם).
אז די כבר עם הרחמים העצמיים האלה ודי להרוג את כל הגיבורים שלכם.
לא לימדו אתכם בכיתה ג' שסופר טוב הוא לא זה שהורג את כל הגיבורים של הסיפור כדי לסיים אותו???
[ליצירה]
תהיה פילוסופית
אבל זו בדיוק הבעיה. שאתה לא יודע אם מוצדק ואם לאו. ואתה ממשיך להתמודד עם הקושי, והאמונה שלך ממילא נותנת לרבש"ע את כל האחריות למה שקורה לך, מלכתחילא. אז מה עניין להגיד לו שהוא יודע ואם מוצדק מוצדק ואם לאו-לאו?
במילים אחרות, זה כבר מוצדק, איך שלא תסתכל על זה, ולא יתכן שזה לא מוצדק כי אז אתה מערער על סמכותו של רבש"ע, ואם סמכותו מעורערת הרי שגם אחריותו מעורערת, ואז אתה האחראי ללא טוב שעובר עליך..
תגובות