הכי הכי
כשהקול שלך
בקול שקט, עמוק,
באוזניי.
יָפָה שלי..
כשידיךָ הגדולות
חזקות וחמות
מלטפות אותי.
הכי הכי
כשזיפי זקנך
שיומיים לא גולחו
משפשפים קלות את
לֶחיִי.
כשאתה שם איתי,
הכי הכי.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] התחיל ממש טוב ואז נדמה כאילו איבדת את החשק באמצע הסיפור ויצאת להכין לך סלט. לדעתי שווה לסיים את הסיפור. חוצמזה, עידן השקשוקה קרע אותי מצחוק. ובכלל נונסנס חביב ומשעשע. אה, ו"תנועת", לא "תנואת". סתם חשבתי שתרצי לדעת. [ליצירה]
- [ליצירה] למה ירושלים? לא הייתי משייכת לירושלים. דווקא נראה שהם מאוד נהנים, השניים האלה. כיף להם.. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, זה משעשע כי איך שראיתי את התמונה ואת הכותרת חשבתי לעצמי "איזה עיוות של הרעיון של העיגולים של שמחה". כאילו, דווקא פרח, מכל הדברים, כשהרעיון המקורי היה עיגולים של חברים או מעשים טובים שלהם ודברים כאלה. ככה לפחות אני הבנתי את הרעיון. מצד שני, אני מעולם לא קראתי את "ספרי דסי", ואני לא חושבת שראיתי גם אף אחד מהם חוץ מספר הזיכרון הראשון שיצא עם מגילת אסתר. אז לא ידעתי מה יש או אין על העטיפה. בכל מקרה, התמונה עצמה מאוד יפה, וגם מאוד אופטימית. [ליצירה]
- [ליצירה] מי זו האישה ברת המזל הזו? [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב ומקסים. קצת מזכיר את שירי הילדים של פעם, אבל עם קמצוץ קטן של עצב גדול, פשוט משנה את כל הקונספט [ליצירה]
- [ליצירה] ובכל זאת, בראיה חדשנית, פוסטמודרנית-מה, אין חרות בעבדות. זה סתם תירוץ שכזה, גם ריה"ל, בעצם, נזקק לתירוצים. כולנו, בעצם. כי אנחנו עבדים, ואחרי שאתה בוחר להיות עבד, אולי כבר אין לך כל כך בחירה לבחור שלא להיות עבד. ואולי, כיוון שאבותינו כבר בחרו עבורנו להיות עבדים, אולי לנו כבר לא נותר אלא לרצוע את אוזנינו מתוך הכרה שאין לנו הרבה ברירה. אולי.. [ליצירה]
- [ליצירה] חבל שזה לעתיד לבוא.. וגם חבל שיש כל כך הרבה שחור במקום שיש כל כך הרבה אור של הנשמה שלו. אני לא מאמינה שיש אנשים עם כל כך הרבה שחור ואופל בנשמותיהם. ואם יש - אז אשרי שאני לא מכירה אותם.. [ליצירה]
- [ליצירה] הדס, שירה היום לא צריכה חרוזים וגם לא משקל. האמת היא שהיום אין כל כך הגדרות לשירה. ועם זאת, זו לא שירה. שמואל, אתה מנסה להביע רעיון שירי בצורה מילולית-מדוברת מדי. עזוב עכשיו את התוכן (שהוא בעיני מגוחך קלות, אני אתייחס אליו עוד מעט) ותתמקד רגע במילים. "אך נשאלת השאלה הנחרצת: האם, לרצח ושפיכות – הדמים, יש כל הצדקה?" שיר הוא לא טקסט חופשי. אתה לא יכול מצד אחד לומר דברים כמו "אך נשאלת השאלה הנחרצת" כמו היה מדובר בנאום חוצב להבות שאתה נושא מעל בימה זו או אחרת בעוד שבשורות אחרות שלך אתה כן מנסה לדבוק בשפה קצת יותר גבוהה כמו "עוד יכוה גופכם הארור בקללת, בין שבעה מדורי – התופת והזוועה;" וזה בלי להביא בחשבון את שאר עיוותי השפה שלך (לא ראוי היה שתגיה את מה שאתה כותב?) כגון "תהיי ברוכה!" (כשברור לכל שבציווי מעין זה הלשון צריכה להיות "היי ברוכה") או: "שידכם – השאטה, עוותה;" (כלא שאטה, ודאי..). וזה רק מהבחינה הלשונית. לעניין התוכן, לא ברור לי על מה ולמה יצא הקצף. ארה"ב, כמו כל תרבות, יש בה מן השלילה ומן החיוב. גם בתרבות הרומית שאתה כל כך נהנה לשלול היה הרבה מן החיוב והרבה מן השלילה, אבל לולא היא לא היינו איפה שאנו היום. גם לולא ארה"ב לא היינו איפה שאנו היום. לא יודעת אם אתה דתי או לא, אז אתה יכול לראות את זה כהשגחה או כגורל עיוור, אבל איך שלא תסתכל על זה, אימפריות קמות ואימפריות נופלות. ממה שהבנתי מהמבקרים האחרים כאן אתה סוגד לאימפריה הסובייטית. ואני חושבת שאתה יכול לומר את זה רק כיוון שאתה לא חלק ממנה. לו היית חי ברוסיה הסובייטית, לו אותך הגלו לסיביר, או לכלא נידח אי שם, לו אותך החליטה הממשלה, או המשטרה החשאית להרוג על לא עוול בכפך, סתם משום החשדנות שאתה אויב העם, מסתמא לא היית מדבר ככה. להעריץ שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו, כי מרחוק הוא נראה לך רומנטי, כמוהו לדחות שלטון שמעולם לא היית חלק ממנו , כי מרחוק הוא נראה לך מושחת. [ליצירה]
- [ליצירה] זה כל כך יפה וכל כך נוגע וכל כך - - - עצוב.. [ליצירה]
- [ליצירה] יש פתגם ידוע "חצי אמת גרועה משקר". מעניין מה יותר חמור, אם כך. האמת שהיא פשע או חצי האמת. [ליצירה]
תגובות