בעייפות תחבתי את המפתח לחור המנעול, ופתחתי את דלת הדירה. נגררתי שמאלה לעבר חדר השינה, משליכה בערבוביה את שלל שקיות הסופר, על המיטה הסתורה. עדות לקימת בוקר בהולה, לאחר עוד לילה מעוט-שינה. באפלולית הצלחתי לזהות את תל הבגדים שהתנשא ממיטתי, והבטחתי לעצמי בפעם המיליון שהיום אני סוף סוף מסדרת את הארון, ומשלמת חשבונות, ושוטפת כלים, ומורידה זבל, ומפקידה את הצ'קים ומחזירה טלפונים. היום, ממש היום. רק רוצה עוד רגע אחד לזרוק את אברי המותשים על הספה בסלון, להיות מוטלת בפישוט זרועות. רק עוד רגע לנשום. חייבת כמה דקות של שקט להתאושש מן הנסיעה מרובת המחשבות. מחשבות פוסט-אילן. אילן, ששמו מתנוסס ברשימת האקסים שלי, החל מאתמול בלילה. בעיניים מצומצמות נדדתי דרך המסדרון הקצר אל עבר המנוחה והנחלה שמצפה לי על הספה, ושם ציפתה לי הפתעה. שם במרכז ספת הפוטון הכתמתמה שלי הוא ישב. רגליו משוכלות זו על זו, ידיו מונחות בקפידה על ברכיו, גוו נוגע-לא-נוגע בגב הספה. "חיכיתי לך" הוא חייך. חייכתי בחזרה בחמיצות 'רק זה מה שהיה חסר לי'. מה אתה עושה כאן? שאלתי בעויינות, הוא התעלם מהטון הברור שבקולי וענה בביטחון: "מותק, את קראת לי". - "אני? קראתי לך?" - "יקירתי, המחשבות שלך לא הפסיקו לנדנד לי, לא יכולתי להתעלם, אז באתי". כל-כך חששתי מהבדידות הזו שמחכה לי, עם שוך אילן, והנה זריז מתמיד, הוא כאן תופס לי את הספה - הלבד שלי. שום דבר לא השתנה בו מהפעם הקודמת, אותם גינונים זחוחים, אותה הבעה מתנשאת, אותו טעם נורא בבגדים- חולצה סינטטית מכופתרת בגוון שנהבי, מבריקה קלות, תחובה במכנסי בד כהים מגוהצים עטורי קפלים אלגנטיים. גם הפריזורה לא משהו – שביל בצד מחוזק חמורות בטון ג'ל. מה הדבר המבריק הזה על פרק ידו? גורמט?? אני לא מאמינה, בחיים לא דמיינתי שדווקא הלבד שלי, הוא ערס. "מה זה?" נבחתי לעברו, מורה בידי לעבר מזוודת –עור שעמדה לצד הפוטון שלי, – "אלו החפצים שלי" ענה בחיוך זדוני, "אני מניח שבאתי הפעם להרבה זמן, אז איפה אני ישן? איתך?"