שׂערותיי ממוֹללוֹת ידי אישה, אותה אהבתי מכולן, יצאה נפשי, לקול אימי לא נעניתי כשהרחתי שׂערהּ לִבִּי הלם עם שועלים שלחתי אֶש בשְדוֹת חצִיר וחמורים הכּיתי לחִי להתקשט בעוז רוחי, להרשימהּ. נִרְדמתִי אֶמֶש בּחיקה וקוֹל צחוקה מכֵּה בּתוֹף אֹזְנִי בּלהט עקְרו עיניי, בּעלטה, בּבואתה צרוּבָה לנגד אִישוֹנָי החשוּכִים, אתעה לקול רינה ולעג. ראשי סוֹבֵב ואתמך בּעמודים השיש קר הוא למגע, אצבּעותיי מפוררות קורות הבית תמות נפשי עם הפלשתים; אלחש תפילה: לוּ רחַקה מן ההיכל ומרחוק בִּיכּתה מוֹתִי ואהבתני