לפעמים בא לך לכתוב להוציא לפרוק ואתה לוקח את המחברת ואת עט הפיילוט הכחול, למרות שכבר נשכבת על המזרן ומתחיל להוציא בלי כבילות לעסקי היומיום, כי הכתיבה היא מעסקי הלילה. והשקט הזה פועל כמבולבל - ככר נוח להירדמות, אתה רק צריך לעצום את עיניך, הכל כבר מוכן, וכמרחיק את כל הרעש הטורדני ומניח לצמח לנבוט, חופשי מאושר וטהור. ולא כל-כך מתחשק להיות מאורגן ומסודר ואחראי ומחושב וכבול, אלא חופשי, בלי לחשוב, רק לכתוב. לתת להגדיר להגדיר מה? את עצמך מחדש? את הרגשות? השקט לא חושב שהעייפות שהוא משרה יכולה גם היא להרוס את הטוהר שבנביטה העולה. שקטים לא חושבים. אנשים חושבים. אנשים שקטים חושבים פחות. ובא לך להמשיך, לעבור, לסגנן, לשכתב, לעדן, ליפות, לנתק מהאמיתיות ומהאותנטיות של הרגע, אבל לא, כי הטבע האנושי מגביל אותך ואתה מניח את המחברת מתחת למזרן ואת העט מתחת לכרית מחייך למי שנתן לך את הכוח ואת חוסר האונים, נשכב על הגב עוצם את העיניים מנסה שלא לחשוב ו... אחרי כמה דקות מוציא את המחברת וממשיך, כשהנשימות שלך הן כשל אדם עייף, וידך זזה כשל אדם עייף, וגופך כשל אדם עייף. רק נשמתך לא, רק נשמתך מבקשת לצאת מהכלוב ולרקוד את ריקוד החיים מעל במת הזמן, אך גם היא נכנעת והופכת לנשמה של אדם עייף, ויש בזה משהו מהעצב, איך שהנשמה נכבלת לדברים שאין לה שליטה בהם. ושוב מתכסים ועוברים את התהליך, והנבטים נובטים על כר גדילה אחר, המכוסה בערפל ורוד. זהו כר הגדילה הכי טוב, אך ארעי ותלוש.       (וכשחוזרים לקרוא בבוקר... מופתעים)     ============       (נכתב לפני למעלה מחצי שנה)