ברוך ה'. כמו כמעט כל סוף שבוע, שבו חטאתי, עויתי ופשעתי לפני ריבונו של עולם, אני שוב יורד אל המעיין הסמוך לטבול את שאריות גופי החוטא. לובש מכנסיים קצרים, מכתיף עלי את המגבת, יוצא החוצה ופותח בדילוגים קצרים. אוויר רענן מקדם את פני בשמחה וניחוחות של אביב מעלים בי זכרונות ילדות. ריח של פריחה בכל. דילוג ועוד דילוג והנה אני, כבר בירידה ממש למעיין, עוד מעט ואני נכנס לעמק. עוד רגע קט ואצלול במים הקפואים, אחר כך אעלה את הראש, אנער את המים מהשערות וארגיש נקי, כמו שלג. ציפורים מצייצות מסביב, שקדיות פורחות בצד הדרך והעולם כולו נראה כאילו מוכן לקבל שבת בזמרה אחת גדולה, רק אני חסר להשלים את הפאזל, רק אני עדיין מלוכלך משבוע שבו חטאתי, עויתי ופשעתי לפני ריבונו של עולם. והנה, אני שומע את עצמי מלמל כבלי משים "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה". אני יודע שזה מקבלת שבת והשעה עדיין שלוש, אבל אני מרגיש כאילו משהו במילים של המזמור הזה כל כך אקטואלי לגבי, ואני ממשיך "קבל רינת, רינת עמך שגבנו טהרנו נורא…" וכשאני מגיע ל 'טהרנו' אני כבר שומע אותי צועק, ואני לא מפסיק כי רק הציפורים שומעות אותי, וגם אם היו אנשים בכלל לא היה אכפת לי, כי כששמעתי את עצמי צועק "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות…" ידעתי שזה הדבר הכי אקטואלי בשבילי עכשיו, לצעוק אליו ככה. ולאחר שאני גומר לשיר את המזמור אני מחפש עוד כמה מילים להגיד לו, לריבונו. המילים הראשונות שעולות לי לראש הן: "למות, למות עליך", מהשיר של ריטה. אז אני שר אותם. שר אותם, וצועק בלב לאבא, למה זה אני שתמיד תקוע בין לבין. למה זה אני שצריך לשיר לו מילים של ריטה כשכל החברים הדוסים שלי יושבים ולומדים גמרא. אני צועק לו שאני לא מבין למה דוקא אותי הוא תקע עם ראש כל כך מעוות שאף אחד לא מבין. אני כבר מגיע למעיין. תוך שניות אני בפנים. אני טובל את כל הגוף בלי היסוס. האויר בריאות בורח כולו ואיתו גם העבירות. כאילו זה כמו כל סוף שבוע שאני בא לטבול, הראש נכנס ויוצא לשאוף אויר, אבל זה לא. הפעם אני מתפקע. הפעם אני טובל וצועק מבפנים, ואני אומר לו שאני לא רוצה יותר להישבר, ואני רוצה לאהוב רק אותו. אני אומר לו שאם הוא חושב שאני אלמד גמרא וככה אני אהיה צדיק, שישכח מזה, כי אני אמשיך לשיר לו את המילים של ריטה, ואם הוא ברא אותי ככה אז עכשיו שישלם על זה. עכשיו אני כבר עולה בדרך למעלה, חזרה הביתה. אני מקווה שמהטבילה הזו, יצא משהו. אני לא רק מקווה, אני גם מבין שהפעם זה לא רק טבילה להשקטת ייסורי המצפון שלי. הפעם זה היה באמת.