ב"ה נער בעל שיער חלק ועיניים בוערות בחום של אש יושב לו בתוך מרבד של ירוק. רגליו משוכלות, מבטו טמון באדמה וראשו גם הוא איננו איתו. הוגה הוא במחוזות רחוקים אשר מעולם לא ידע. בורח מהמציאות על כנפי הדמיון, רוכב בערבות הצחיחות של עומק המדבר, מפליג בספינות קדם. כובש איים וארצות, מגלה ימים. ימים ולילות הוא יושב כך, הוגה במה שאין לו במה שלעולם לא יהיה. אמא שלו שקועה בתוך עצמה, אבא שלו אי שם בהמשך המסלול. מדבר את עצמו לטלפון. האחים מתרוצצים בין השיחים מעפים בעיטות לכל עבר. הוא שונא אותם. שונא כמו הלהט החום שלו בעיניים. כמו הידיים שלו שקפוצות לצדדים וממוללות עשב. כמו העלים שהוא תולש עכשיו מהפרח הלבן הזה ו… הוא ממקד את מבטו ומצמצם עיניים. תמיד ידע להבחין בפרטים הקטנים האלה. לשים לב לדקויות שהופכות תנודות אויר לרגש. קטנים וזעירים, לאורכו של הגבעול ניצבים בשורה דוממת לבבות קטנים בצורת עלה. לב ועוד לב, כאלה מושלמים. מהוקצעים במקומות הנכונים, מכאיבים כאלה, מתגרים לו ברגשות. העיניים שלו מתמלאות בבריכות של מים כמו כל פעם שמשהו מזכיר לו אהבה. מים ודם. הוא תולש לב אחד, ולוחץ עליו בכח, עד שיוצאים ממנו מים. אחר כך הוא קורע אותו לשני חצאים, משליך וחוזר חלילה. הוא לא ייתן להם סיכוי, ללבבות. עוד לב, ועוד לב. הגבעול מתרוקן מלבבות והחולצה שלו כבר רטובה מדמעות. הוא שונא אותם. שונא. הוא לא יסלח לעולם. אילו יכל לתלוש את הלב שלו עצמו היה עושה זאת בדיוק ברגע ה… קול דקיק עולה מימין, כמו ציוץ ציפור. הוא נושא את מבטו לכיוון הקול. מהמשך המשעול הוא רואה ילדה קטנה נישאת על ידי אביה, מצחקקת אל מול פרצופו המשועשע. הוא טומן את מבטו בפרח שנית. נשאר שם לב אחרון. הוא מושיט את ידו כבר לתלוש, אך הצחוק הקטן הזה מימין שוב עולה ומציק לו. משהו עוצר אותו. את העלה הזה הוא לו יכול לתלוש. העלה מתנפנף ברוח, השיער של הילדה גם. הלב שלו מתנפנף בפנים. איזה קול ישן וחלוד מתעורר לו בלב ומצווה עליו להשאיר סיכוי אחרון. הוא עונה לקול החלוד בלי לחשוב פעמיים, שאת הבולשיט הזה הוא כבר שמע מזמן. הסיכויים שלו כבר מזמן באדמה. הקול החלוד משיב לו שגם האדמה מצמיחה לבבות. הוא עונה לקול החלוד שבשביל זה הוא כאן, כדי לתלוש אותם. הנער עוטה על פניו ארשת רצינית והאש החומה שוב ניצתת בעיניים. הוא שולח את ידו אל הלב האחרון... צחוק דקיק עולה מימין כמו ציוץ ציפור, צחוק שעוצר לו את היד בשניה האחרונה. הוא נושא את מבטו אל על ורואה את הילדה הקטנה מחייכת. הפעם היא מחייכת אליו. הוא קם במחווה של כניעה, ומכניס את הלב לכיס. אולי יום אחד, מישהו עוד יוציא אותו משם.