ולא השגיח בעצמו שבגדיו נובעים מים ומנעליו כשני דליים. אמר בלבו, מה איכפת לי אם אני עומד בראש הגג או אם אני מהלך ביער, כאן גשמים וכאן גשמים / עגנון, האדונית והרוכל, 1943

בְּאֵד מִּתַמֶר, מצועף וחִוֶור,

מתמלא היקום, מתנסח.

בְּחֶבֵר גובר, גז-גז חוֹבֵר,

כשאידוי בעצמו מנסח.

כלשון רווּיה, במצעד לוִויה,

מטפס הוא שכבות למכביר,

מְחַשֵב הוויה, מלעיטה בְּדְוָויַה,

ועילוי מתעלה באוויר.

בְּצִינַת אַ-כֶּפֵת, כְּדֱבוּקַת המרפסת,

מתלכדת שקופה, הצרופה.

מתעננת סביבה, מְאָנְפְּפֶת,

כשעיבוי מטאטא בה גרוּפַה.

לֵידַה הפוכה, רק ללא דם,

אוספת עצמה אל חיקה,

שולחת גשמה על פני אדם,

ואיחוי מְהַפֵּך: גשם חוּקָה.

ושלא נאספו

ושנותרו,

פִּזמו מצע קוסמני.

היטיבו ראוּת – חבויים,

הַצְלוּ לנו אור,

כְּוִירְגָת הצבעים.