ופתאום נעטפתי עצב
מין קדרות שחורה-אפורה
ושמרתי הכל בתוכי
כמו קנקן שאין בו.
ורק מילים סובבות, סודדות
מי לה' אלי
נשפכו אל החוץ התוהה
ותעיתי
מטייל כבן-לוויתו.
[ליצירה]
---
א. למרות שאתה נאבק עם הרוחות, בכל זאת אחיזתך בקרקע חלשה - דלוחה.
ב. הרוח בהתחלה מעלה אותך, אתה מתרומם, אבל אחר-כך אתה בבור.
ג. "ונמאס לך מכל הציטוטים וכל הסיסמאות, מכל הכללים והחוקים והמסגרות, ואתה רוצה פעם אחת לבד, רגע אחד רק אתה. רק אתה, בלי אף אחד שיעיר לך, או רק יביע את דעתו, או יסמוך עליך את ידיו, או יחפש מישהו שיצחיק אותו. להיות נקי, להיות חופשי,
להיות."
הזדהיתי. גם כתבת לי משהו בסגנון.
ד. זה מעלה בי דמעה, ומעלה בי חיוך רחב. זה כל-כך עמוק, כל-כך אמיתי וכל-כך נוגע.
אבל 'הוא' יתאושש מהנפילה הזאת. ועוד איך יתאושש.
תגובות