אני צופה בגשם הנופל
ונוגעת בעצמי נזכרת
איך היה אז על השטיח בביתך
שם שכבנו בפה
מלא אוכמניות.
אני זוכרת כששאלת
וחיכיתי שתבלע
אני זוכרת איך הגבת
ומאז
כל גשם זועף מזכיר לי אותך
ואת הצלקת בגבי
בליבי.
[ליצירה]
יש לחיות ע"פ העכשיו לא לחכות לזיכרון ולחיות על פיו.
זה לא קל, אך זה אפשרי.
מתחילים מזה ששמים לב שאנחנו נושמים. הרי זה מדהים, לא? נושמים. כל שנייה. זוהי מציאות, זה עכשיו.
אם נתרכז בנשימה נחיה א ת העכשיו.
[ליצירה]
הם מריחים אותנו.
מעלים ומורידים את חוטמם
מצמידים אוזן לקרקע
לקבל סימן
ממתינים.
ממתינים.
וכשמגיע הרגע
הם קופצים ממחבואם
חושפים את פניהם
ותוקעים בנו את יתד ארוכה.
וזה נגמר.
תגובות