אֵין לִי נֵפֶשׁ חַיָּה בַּעוֹלָם, רַק הַרְבֵּה נְפַשׁוֹת מֵתוֹת. אִלוּ הָיְתָה לִי נֵפֶשׁ חַיָּה, הַיִיתִּי הוֹרֶגֶת גַּם אוֹתָה. כֵּן, אֲנִי מַקְשִׁיבָה, כֵּן. וְאִם לִסְבּוֹל – אָז כֻּלָנוּ נִסְבּוֹל. לָמָה לֹא? קְחִי אוֹתִי אִתָךְ. גָּם אֲנִי צוֹנָחַת חֳפְשִׁיָה אֲבָל שְׁקֵטָה. אָסוּר לִי לִצְעוֹק, שֶׁלֹא לַחֲתּוֹך אֲוִיר. אָסוּר לִי לִפְתוֹח אֶת הַמַּצְנֵחַ וּלְהַאֵט אֶת הַהִתְרַסְקוּת. אָסוּר לִי לִפְתוֹחַ לְזָרִים. אָסוּר לִי לִפְתוֹחַ כְּלָל, אֵין לִי מָה לְהָבִיא לַאוֹרְחִים. רַק בְּצָלִים.