זה היה היום בו התחיל החורף. אוויר קר וטוב של גשם ראשון נישא דרך חלונה, וכמו אמר לה בוקר טוב. הנה היא קמה לעוד יום, מתארגנת בזריזות וכבר יוצאת עם התיק על גבה לעבר תחנת האוטובוס. הרוח הקרה מלטפת את שיערה. בוקר טוב, רוח. בוקר טוב עננים. בוקר טוב, היא אמרה לנהג בחיוך מתוק, מושיטה לו את הכרטיסיה. ניקב והחזיר. היא התיישבה בכסא, והסתכלה כהרגלה על האנשים שבחוץ, ממהרים כמו תמיד. זועפים כמו תמיד. תעצרו לרגע, ביקשה בליבה, העולם יפה! האוטובוס נעצר, ובאותו הרגע בו הרוח הקרה מהרחוב הכתה בפניה כשירדה מהאוטובוס- היא ידעה. היא תגיד לעולם בוקר טוב. הוציאה שלושה שקלים מהכיס והביאה לקבצן שעל המדרכה. "בוקר טוב!" זה עושה גם לך טוב בלב, לשמח אחרים. וכבר כמעט מדלגת אל עבר התחנה האחרת של האוטובוס בדרכה אל בית הספר. קצת תאחר, אבל- מה זה כבר משנה ביום נפלא שכזה? ושוב, כרטיסיה, ניקוב, בוקר טוב, חיוך. אך הפעם היא עומדת באוטובוס, אין מקום לשבת. בקושי מקום לעמוד. ירדה. בוקר טוב עדין לאישה עם עגלה ותינוק, בוקר טוב צוהל לאבא עם שני ילדים. בוקר טוב נבוך במקצת לנועם, כדרכם של 'בוקרטובים' לאנשים שהכרת ממזמן ולא שמרת איתם על קשר. בוקר טוב מעודד לכמה פועלי בניין, אז מה אם הם ערבים. גם להם מגיע בוקר טוב. אפשר לראות בעיניהם את ההפתעה, וכמו כולם, גם הם לא יכולים שלא לחייך לשמע הברכה, ומחזירים בחיוך ובמלמול מבולבל של בוקר-טוב בחזרה. בוקר טוב קצת מאולץ לשומר, הוא לא נחמד בזמן האחרון, בוקר טוב מחבק ואוהב לכל החברות. ----- זה היה היום השני של החורף. השעון המעורר העיר אותו. חמש בבוקר. התעורר, כיבה את הצלצול המעצבן. אדים אחרונים של חלומות לא נעימים נסוגים אט-אט, לטובת ההכרה המלאה. מתיישב על המיטה, ונותן למחשבות להוביל אותו בחזרה אל אתמול. הוא לא סיפר לאף-אחד על מה שקרה אז בבוקר. הוא לא סיפר לאף-אחד על החרטות שהחלו מכרסמים בו. דפיקה בדלת. אביו. יא-איבני... חיבוק חזק, חזק, אוהב - וכבר מתגעגע... דמעה נוצצת בקצה עינו. אין דרך חזרה, אין דרך חזרה, אין שום אפשרות לבטל עכשיו הכל, בעוד כשעה יבוא הטנדר של בן-דודו. בינתיים- מתפלל, מבקש מאללה עזרה. עזרה לֶמה? להצליח. הוא רוצה להצליח, כן, כמובן. להרוג כמה שיותר יהודים, זה מה שנכון. נו באמת. על מי אתה עובד. התחרטת, יא פחדן. אבל אין דרך חזרה. ובן-דודו כבר צופר בחוץ. חוטף משהו מהמטבח ורץ החוצה- רועד, אך לא מקור. מחסום, 1200 שקלים חדשים מחליפים ידיים, עוד מחסום, מצליחים לעבור בלי שירגישו בהם. הוא יודע בדיוק מה יקרה, וחוזר שוב בראשו על ההוראות הוא מוריד אותי בתחנת האוטובוס, אני עולה על הקו שתמיד מלא בשעת-בוקר שכזו. כל האנשים הולכים לעבודה. הילדים הולכים לבית הספר. ואז- ללחוץ על הכפתור. ----- כמו כל יום, הוא נסע אל עבודתו. היה זה היום השני של החורף, הכבישים קצת חלקים עדיין מהגשם של אתמול- צריך להיזהר. תאונות דרכים זה לא נחמד, ועוד יותר- כשאתה אחראי גם על חייהם של יותר מ- 50 נוסעים. אבל חייבים להמשיך לחיות, אסור לתת לפחד לשתק אותנו. שש בבוקר, מגיע לתחנת האוטובוס הראשית. אומר לכולם שלום, מה נשמע, וכבר יוצא אל המסלול המוכר. כשהוא מגיע לתחנה הסופית, הוא מסתובב מהר ועושה שוב את כל הדרך, אבל הפוך - בשעות העמוסות האלה, בגלל איחור של שתי דקות אתה עלול להיתקע פתאום שעתיים. השעה רבע לשבע, והנה מתחילים לעלות הנוסעים הקבועים- הרוסיות הקשישות מבית האבות הסמוך בתחנה השנייה, מספר סטודנטים צעירים בתחנה השלישית, אחר כך הבנקאית שלו, כמה תחנות לאחר מכן- כמה חברות של אישתו בדרכן לעבודה, הילדה החמודה שתמיד אומרת לו בוקר-טוב, וכבר האוטובוס מתמלא. בסביבות שבע ועשרה, עולה לאוטובוס נער ערבי שנראה מתוח מאוד. הנהג החליט שכדאי לעקוב בראי אחריו, הוא נראה קצת חשוד... שילם ביד רועדת, זרק מבט חטוף אל עבר הנוסעים. לפתע- עיניו נפגשו עם עיניים של ילדה, והוא הביט בה כאילו הייתה מוכרת לו. אבל זה לא יכול להיות, חשב לעצמו הנהג- למה שערבי כמוהו יכיר ילדה... כזאת? משהו השתנה בנער המבוהל, הוא התחיל לצעוק- נהג! תפתח לי את הדלת! ביקש בתחינה... הוא פתח. ----- המאבטח של בית הקפה לא חלם אפילו שזה יקרה לו. השעה שבע ורבע, ערבי רץ אליו מבוהל ואומר לו- "תעזור לי, יש לי חגורת נפץ ואני.... א- התחרטתי.." והתחיל לבכות ביאוש. מאז הכל קרה כל כך מהר, הרחובות מסביב פונו מאנשים, באו שוטרים, המון ניידות משטרה, החגורה הורדה ממנו בזהירות, ופוצצה "באופן בטוח". השוטרים לקחו אותו, חקרו כשעתיים, וזרקו לחדר מעצר מטונף. ----- "טו... טו... טו....... קול ישראל מירושלים, השעה אחת. כאן החדשות מפי... מחבל מתאבד כמעט פוצץ עצמו היום בירושלים, במשטרה מסרו שלדבריו הוא התחרט ברגע האחרון, הסיבה עדיין לא ברורה. המאבטח אליו פנה...." היא חייכה לעצמה, וסגרה את הרדיו.