"אז את שואלת אותי מאיפה זה התחיל? לא, באמת שזה בסדר. לא נושא רגיש, או משהו כזה. אני רק- חושש שהתשובה לא תספק אותך, אולי. גם אני עצמי לא יודע בדיוק. את יודעת - באתי ממשפחה חילונית לגמרי, בכפר חילוני לגמרי. להורים שלי- היהדות התמצתה בסופגניות של חנוכה וה"עדליידע" בפורים- על התנ"ך לא שמענו. גם ההורים שלי לא יודעים מאיפה זה בא לי, תוהים איפה הם פישלו, וכל זה. אני חושב שזה פשוט טבוע בנפש האדם, עוד לפני שהוא יורד לארץ. קבוע משמיים. כבר מגיל שנתיים התעניינתי בכובעי-מגבעת שחורים. אבא שלי חשב שזה בעקבות הופעה של קוסם שראיתי- אבל אחר כך כבר היה לו קשה להתמודד עם חיבתי לזקנים עבותים- הוא לא שמע על קוסמים עם זקן- מילא שפם ארוך, אבל זקן?! ובכ"ז- בגיל שלוש כבר שאפתי לגדל זקן. אמא שלי חשבה שזה טבעי ביותר, ואמרה לאבי שיירגע קצת, הוא רק ילד קטן, אבל גם היא נאלמה לאחר הטיול בגיל 4. הלכנו לשוק, והיה שם דוכן עם כובעים מוזרים ושחורים- הם היו קטנים, אפילו לא כיסו את כל הראש! עגולים כאלה, מקטיפה. לא הסכמתי לזוז- עד שהם יקנו לי אחד. בכיתי וצעקתי, ובסוף הם קנו. הייתה להם ברירה? תארי לך איזה מחזה סוריאליסטי זה- אבא גלוי ראש, אמא במכנסיים וגופיה עם מחשוף, נראים נבוכים והמומים, וביניהם צועד אני- ילד עם כיפה שחורה גודלה מונחת על הפדחת. מאותו היום- ההורים שלי פקחו עליי שבע עיניים. בן 7, הלכתי לכיתה א'. מקריות שכזו- התחברתי דווקא לילד הדתי היחיד שהיה בכיתה. מרוב פחד- הם העבירו אותי לבית-ספר רחוק יותר, אך- כולו היה חילוני, בלי שום יוצא מהכלל. כל בוקר הייתי נוסע באוטובוס אל בית הספר. בד"כ ישבתי ליד מוישלה'- ילד קטן לגילו, אך בכיתה מעליי. מכיוון שאני הייתי גדול לגילי, הרווח בינינו היה קטן מאוד. מוישלה לימד אותי מה זה א-לוהים, איך הוא ברא את העולם, ועוד מסיפורי התנ"ך. לקראת החגים הוא היה מספר לי סיפורים שהרב לימד אותם בכיתה. וכך עברו השנים, ונגמר בית הספר היסודי. קיבלתי תמיד 10 בתעודה בשיעור "יהדות", אבל בזה- להורים שלי באמת לא היה כבר מה לעשות. כשהייתי בתחילת כיתה ז', קצת אחרי סוכות, היה למוישלה בר-מצווה. הוא אמר לי שזה כשנהיים בני שלוש-עשרה, מחויבים לקיים את כל המצוות. קוראים את פרשת השבוע- לא סתם קוראים- בתפילה, עם טעמים והכל. "עולים לתורה", הוא קרא לזה. וגם עושים מסיבה ענקית, עם כל החברים והמשפחה. אפילו שאל אם אני רוצה לבוא. אמרתי שבסדר, רק אני אצטרך לשקר להורים שלי, הם בטוח לא יסכימו. נו, ומתי אתה חוגג את הבר-מצווה שלך, הוא שאל אותי. צ'מע, אני לא יודע לקרוא בתורה, ואני בכלל לא דתי..... הוא חייך ככה, חיוך מסתורי כזה, את יודעת- ואמר ש"עוד נראה". בסוף אמרתי להורים שאני הולך לישון אצל חבר, והלכתי לבר-מצווה שלו. לא ידעתי את הריקודים, ולא היה לי נעים, וכולם הסתכלו עליי כי הייתי בלי כיפה, אבל מוישלה הביא לי אחת, עם דוגמא יפה, ולימד אותי הכל, ודווקא נהיה נחמד. לא הייתי כשהוא עלה לתורה בשבת שלאחר מכן בבית הכנסת, אבל הוא אמר שהיה טוב, וכולם אמרו לו שהוא קרא יפה מאוד. אוף, כל-כך רציתי שגם לי יחגגו בר-מצווה... היום-הולדת השלוש עשרה שלי התקדם בצעדי-ענק, ואני במתח. עוד שלושה ימים לפי התאריך העברי. הסתכלתי עליו בתעודת-זהות של אבא שלי. נולדתי בצום. י' בטבת. עכשיו בטוח שמוישלה לא יעשה לי שום דבר, הרי הוא כבר בר-מצווה, וחייב לצום... באותו היום אמרתי לאמא שאני לא רעב. אבל היא הבינה מהר מאוד את הפואנטה, והכריחה אותי לאכול. באמת שיצא לי כבר התאבון. אבל- אני צריך להיות שמח, אני כבר בר-מצווה! איך תאריך כזה בכלל יכול להוות משמעות כלשהי כשאני מנוע מקיום המצוות... יצאתי בדיכאון לכיוון האוטובוס, עם שני סנדביצ'ים מגעילים ביד, שאמא שלי נתנה לי. מה שעוד יותר העמיק את הדיכאון, זה ש- מוישלה לא היה. מוישלה לא כאן, ביום ההולדת שלי! לא סתם יום-הולדת, בר מצווה! היה בא לי לבכות, לצרוח, זה לא פייר, למה החיים שלי חייבים להיות כל-כך קשים, ושלו כל כך קלים? שני ההורים שלו דתיים, שומרים את כל המצוות, קלה כחמורה, ואני נדפקתי עם הורים שאפילו לא יודעים מה זה יום כיפור.. מה עשיתי שא-לוהים שונא אותי ככה? מאז ומתמיד, ואוף, והתחלתי לבכות, לא הצלחתי לעצור את עצמי, ובכיתי בכיתי בכיתי בכיתי בכיתי -- התעוררתי. איפה אני, מי אני, לא זכרתי כלום ממה שהיה. לאט-לאט הכל חזר אליי. איך בכיתי, איך צרחתי באוטובוס.... איך הוא לא היה שם. לא יודע אם זאת הייתה אכזבה, עצב, אולי כעס? לא יודע. אבל- דבר אחד ידעתי, שהדבר האחרון שאני רוצה לראות עכשיו זה אותו. הדלת נפתחה. אבא ואמא. כבר עדיף מוישלה. עכשיו הם יתחילו לשאול שאלות, מה קרה... אוף, רק לא זה.. "חמוד שלי, אתה מרגיש טוב? אתה לא יודע איך אבא ואני השתגענו מדאגה.." אמא, אני בסדר עכשיו, רק קצת מטושטש... "איך זה קרה, שסתם ככה באמצע היום באמצע האוטובוס התעלפת? זה היה בגללי? בגלל שהכרחתי אותך לאכול, נכון? אוי, אני כל-כך מצטערת..." לא, אמא, זה בכלל לא קשור לזה, שיקרתי. והרי, אני מכיר את אמא שלי, היא תאשים את עצמה שתמות מרוב אשמה, וזה רק מה שחסר לי. באמת שהופתעתי. הם בכלל לא שאלו באמת. לא הצטרכתי לענות. אולי זה הזמן הטוב לשתף אותם בזה? שקעתי בהרהורים, אבא, אמא, אתם יודעים שיש לי היום יום-הולדת, לפי התאריך העברי. אולי עכשיו, כשאני בכזה מצב, לא יוכלו לצעוק עליי, לצחוק עליי, לזלזל בי. גמרתי בליבי- אני אעשה את זה. אמא, אבא, היום אני בר-מצווה. את המשפט האחרון אמרתי בקול. פתחתי את העיניים- אבל לא היה שם אף אחד שישמע. הלכו כבר. אולי עדיף ככה. בלילה חלמתי על צפרדע. -- כשהתעוררתי, כבר הרגשתי טוב ושוחררתי מהר מאוד לבית. הוא נשאר אותו הדבר, למרבה הפלא. לא חסרתי לאף אחד. לא היו הודעות בשבילי, שום מכתב בדואר, כרגיל. ושוב- בית ספר. כל הילדים הקיפו אותי בסקרנות. אחרי 2 דקות הם הבינו שהכל בסדר אצלי, ואז המורה נכנסה,והתחלנו ללמוד כרגיל. מוישלה לא היה באוטובוס. הוא גם לא היה ביום שאחרי-כן, וגם לא שאחריו... מאז לא ראיתי אותו, אך איכשהו הגיעה אליי הידיעה שהוא חזר בשאלה, כמה אירוני. את מתבאסת מזה? ציפית למשהו שיקרה, בעקבות אותה פעם באוטובוס, שדיברנו על הבר-מצווה שלי, שהוא אמר ככה "עוד נראה"? גם לך זה לא נראה סוף טוב? גם לי. מה לעשות, אלו החיים. ומה קרה אז, את שואלת? מכיוון שהייתי כל-כך מסכן, הם הסכימו, ממש לא בלב שלם, לרשום אותי לישיבה תיכונית, ולא סתם- פנימייה. ובכן- חזרתי בתשובה, קשה להאמין- הבן של שאול ויוכי בכבודו ובעצמו.... -- הישיבה התיכונית לא נתנה לי מספיק מידע. עברתי בכיתה ח' לבית-ספר חרדי. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר מחובר אל עצמי, וכמובן- קשור מאוד לכובעי, שכלל וכלל לא מזכיר כובע של קוסם, כמובן, והזקן שלי גדל לאיטו- למרות שרבים מחבריי מתנגדים לזה. הפאות, לעומת זאת.... יפה, לא? מיוחד, בכל אופן. נכון, אז מתלתלים אותן, וכבר התחילה אופנה "זרוקה"- של צמות, אבל אף אחד עדיין לא צבע אותן לכחול.... בישיבתי התיכונית החרדית לא היו לי הרבה חברים. לא נחשבתי- חוזר בתשובה טרי.. מזל שהרב שלי תמיד ליווה אותי- עוד מההתחלה. חוץ ממנו- לא היה לי יותר מידי עם מי לדבר, לא ההורים שלי, לא חברים... שום מישהו שיקשיב לי... ממש תודה לך, את לא יודעת כמה שזה נחמד שאחת כמוך, בת של רב, ניגשת אליי מרצונה... לא יאומן, אני עדיין מסתובב כחולם.... אז נכון שזאת רק פגישה שנייה שלנו, מכירים אישית רק שבועיים בערך... פעם ראשונה שאני מספר ככה למישהו את כל הסיפור מההתחלה עד הסוף, ממש מרגש אותי לראות איך שאת מקשיבה, באמת. לכן- רציתי לשאול אותך שאלה קטנה, יש שאומרים שהיא משמעותית, בכל אופן- התינשאי לי?" "לא."