עוד שאלתי, למה לשתוק? כאשר יש שקט מסביב, האדם מודע לעצמו. כאשר יש שקט מסביב, האדם מסוגל לשמוע רעשים, שלא היה מודע להם קודם. כגון, רעש הצרצרים והציפורים, הטבע והנוף. ה"רעש" המרגיע והממכר של הנוף והטבע. השלווה המסופקת, מרגיעה כל-כך. כאשר סוף-סוף האדם רגוע ושלו, תודות לקולות הטבעיים, שהגוף שלנו דורש, אנו יכולים בהחלט להטיח בפנינו חיוך ענק מתנוך לתנוך, ממש כמו רגע של אושר קסום. אם נשים לב, נגלה, שכשראשינו אינו מוטרד מרעשי היום-יום הסוערים, והטבע מלחשש לנו את סודותיו, נוכל למצוא פתרונות לבעיות רבות, אשר מציקות לנו. רעיון חדש עשוי להיוולד, ואם בכך עסקתם, אולי אפילו תצליחו לשנות את פני החיים, כפי שאנו מכירים אותם כיום. כשהאדם כועס או כעוס, מכל סיבה שהיא, הוא אינו דובר שום היגיון. "מיני גיהנום שולטין בו". כל הכללים החברתיים והמוסריים שלו מופרים כלא היו. האדם הופך למשוגע לדבר אחד. על-מנת שיוכל לחזור אל שפיותו הנורמלית, ולא יעשה דברים או יאמר דברים, שאינם הוא עצמו, מבקשים ממנו לחדול, מכל אשר עשה, ולספור עד 10, כדי לשמור על דרך המל"ך. דרך המל"ך היא ההיגיון: מוח-לב-כליות. מוח מסמל מחשבה, לב מסמל רגש וכליות מסמלות את המעשה. כשאדם כועס נוהג הוא כלמ"ך ולא כמל"ך. לכן, יעצור מעשיו, ויספור עד 10, כך, יגיעו הדברים על המוח, לפני שיגיעו אל הכליות. זוג אוהבים, לא זקוק למילים, כדי לדבר. זוג אוהבים, מכיר אחד את השניה בצורה שכזו, ששכליהם שווה. דעותיהם קובלות, כמעט בדיוק, כך שהמילים עוברות ללא צורך בדיבור. מה גם, שזוג אוהבים, אינו חש צורך במילים, כדי לתקשר, וכדי לבטא את רגשותיהם אחד כלפי השניה. הרי הם מובנים מאליהם.. לכן, למה בפגישות כה חשובות, בחברה שסובבת אותנו, עם החברים שלנו, המשפחה שלנו, עם מכרים שלנו, אין אנו מסוגלים, לחסוך את המשפט המעליב, את ה"יציאה" הפוגעת, את ה"עקיצה" הקטנה הזאתי?? אולי לרובם, או כולם, זו הנאה וצחוק, אך מה נעשה, אם לאחד מאיתנו יהיה חיוך מתנוך לתנוך (כמו אצל השאר), כשמאחוריו מתחבא לו.. לב מעוך.. אם כך, מדוע איננו שותקים לפעמים?