אני יושב לי כאן, יושב וחושב. רק מחשבה אחת בי נעצרת: אותה אני אוהב. כאשר כל השאר עוברות ממש מעליי, אני יושב לי כאן, ואין איש מתחתיי. על המאורע, כסוד שמרתי, אך יווצר מצב, שעליו לא חשבתי. לא רק שהדבר לא יוודע, הוא עשוי להיות כלא היה. לא מעט בזה אני מהרהר. האם היא זו שתשלים את החסר? לאחר כל טענה ובדיקה, אני מגלה יותר, שהיא האחת והיחידה! אז לפעמים בין השמחה והצחוק, היא אומרת מילים שגורמות לי לחרוק. מילים שכאלו, גורמות לי לכאב, לכן, אני יושב לי כאן, יושב וחושב.