שנת 2003, ערב. גשם יורד על שמי העיר, מכונית נעצרה בפינת הרחוב, דמות בודדה נכנסה למבנה ארכיון הארגון, המבנה שכן בפינת הרחובות המרכזית של העיר, הארכיון במרתף. נראה היה בגיל הארבעים לחייו, דמות מרשימה עם שפם עבות, אדי כ"ץ. מתח והתרגשות בפניו, עוד מעט ישוחררו לידיו מסמכים חשובים ביכולים לשפוך אור חדש על ההיסטוריה, על ההיסטוריה של הציונות והיישוב היהודי בסוף שנות הארבעים. הוא עוסק במחקר כבר שנתיים, יחד עם דר' מני בוריס ודר' אלי פאפו, ועתה לאחר שיחתום בדלפק הארכיון, יושאלו לידיו המסמכים הנדירים ששכבו שם במשך יותר מחמישים שנה. הפקיד המנומנם בדלפק מביט בו ושואל לשמו, לאחר מכן לוגם מכוס הקפה ומביט ברשימה שלפניו, הוא ניגש אל אחד המדפים ומוציא תיקיה אדומה חתומה בחותמת שעווה – "סודי ביותר" זועקות המילים. "תודה אדוני" אומר אדי וחותם על ההצהרה. "סוגרים כאן עוד כשלוש שעות, אתה יכול לצלם את הדוקומנטים במכונת הצילום, עשרה צילומים ביורו אחד!" בתאריך החמישה עשר בינואר 1948, נשלחים 35 לוחמים לתגבר את הכוחות היהודיים בגוש עציון, הם נתקלים בכוחות ערביים מקומיים, מתבצרים על גבעה בודדת באיזור, מתנהל קרב קשה שבמהלכו נהרגים הלוחמים עד האיש האחרון-דבר שקורה ביום שלאחרי. בן גוריון מכנס לישיבת חירום את מנהלת העם היושבת בתל אביב, הדיונים מתמשכים כמה ימים ובמהלכם מתרחש דבר מפתיע. בן גוריון נפגש עם שורה של מנהיגים מן ההגנה ומוביל מהלך נועז הכולל הצבעה על החלטה אשר מוכרעת על חודו של קול אחד: היישובים המבודדים יפונו עד לשני לחודש מרץ, יישובי הגליל, עמק הירדן, הנגב, גוש עציון, ים המלח, והערים המעורבות- לא כולל ירושלים. היישוב היהודי יתרכז באיזור מבוצר היטב המשתרע מגדרה עד חדרה, המודל- תכנית "מסדה" שתוכננה בצפון בראשית שנות הארבעים על מנת לקדם פלישה גרמנית לארץ ישראל, אם תהיה. האיזור המבוצר והמוגן יקדם במגננה מתקפה של הצבאות הסדירים של מדינות ערב ומיליציות של ערביי הארץ. וממגננה יעבור מאוחר יותר למתקפה. ואכן כך קורה –נערך פינוי של עשרות אלפי אנשים מהיישובים המבודדים בדרום ובצפון ובמרכז, הדבר חוסך משאבים וכוחות מזויינים שיש לשלוח על מנת לתגבר את הקווים, הקו מתקצר. כוחות מקומיים בלתי סדירים נכנסים ליישובים המפונים ובוזזים את המקומות, כפריים עוברים לגור ביישובי היהודים ומשפרים את תנאי חייהם וכן גם בחיפה. קאוקג'י, מנהיג של מיליצית "חיל הירמוך" שבאה מלבנון, נואם במשמר העמק: "הדגלים הערבים מתנוססים מעל המושבה משמר העמק לאחר שמגיניה נכנעו סופית…" בירושלים, בניגוד לדעת מועצת היישוב ושאר החוגים בירושלים, מגיעים אנשי נטורי קרתא להסכם הפסקת אש נפרדת עם צבא הליגיון הערבי, כוחות הליגיון נכנסים לתוך מאה שערים, בתי אונגרין ומניפים את דגל ממלכת ירדן, ההסכם מכובד והשקט נשמר. בתמורה נשמר חופש התנועה מירושלים ואליה לאזרחים. האיזור היהודי מותקף פעמים רבות על ידי כנופיות ערביות בלתי סדירות, כפריים ערביים הגרים באיזור היהודי מזנבים בשיירות אספקה ומיפו הערבית מפגיזים את תל אביב בסיוע בריטי. רחובות ונס ציונה מופגזות מכיוון רמלה. ארגוני האצ"ל והלח"י וכן הפלמ"ח, שעלו מן המחתרת מנסים לבצע פעולות תקיפה נגד מטרות עויינות, אך בן גוריון נותן הוראה לעצור אותם ולפרקם מנשקם, עד להודעה חדשה. תאריך החמישה עשר במאי מגיע, הכוחות הבריטיים מפנים את הארץ, והצבאות הסדירים של מדינות ערב מודיעים שוב כי אין בכוונתן לבטל את תכנית הפלישה לפלסטינה. הכוחות המצריים נעים ללא הפרעה וביום שמחרת מגיעים עד לקו גדרה- נחל שורק, הליגיון הערבי שחלקו נמצא בארץ, עומד על קו רחובות – פתח תקווה חדרה. המובלעת היהודית מופגזת מרכס הרי בנימין ורכס הרי שומרון. הכוחות הסוריים חוצים את עמק הירדן והגליל, בכל מקום שהם עוברים הם מקבלים בתשואות על ידי המקומיים ששמחים על הקשר המתחדש אל האחות סוריה הגדולה. לאחר כמה ימים הם ניצבים על קו נחל חדרה ונתקלים בהתנגדות עיקשת. בשכונות היהודיות שהגיעו להסכם עם הליגיון מתרחש טבח איום באזרחים, המוני ערבים מקומיים חודרים לשכונות החרדיות חסרות המגן ומבצעים שחיטות ביהודים, בעוד הליגיון ניצב מנגד, ולא מפעיל את כוחו להדוף את התוקפים. התוצאות: קרוב לאלפיים קרבנות, נשים נלקחות לשפחות ושבויים לעבדים. ירושלים היהודית נתקפת חרדה, והיישוב היהודי בדה-מורליזציה, בתיווך בריטי מסוכם כי יהודי ירושלים יפונו למובלעת היהודית באיזור החוף ללא הפרעה מצד הליגיון. רוב יהודי ירושלים מקבלים את ההצעה ומפונים בשיירה ארוכה של משאיות וברכבת גדולה לכיוון מישור החוף. כנופיות מקומיות מזנבות בשיירה הארוכה, הרג רב. ירושלים נופלת בפעם השנייה לאחר חורבן בית שני, גורלם של היהודים שנותרו בה לא נודע. בעשרים למאי באמצע ישיבה של מנהלת העם, מתבשרים חברי המנהלה כי ספינות ועליהן דגל האו"מ מתקרבות לחופי הארץ, בן גוריון מתרגש. ואכן מופיעות באופק ספינות, אלו הן ספינות הצי הבריטי וספינות אמריקניות וצרפתיות, אשר נשלחו על ידי האו"מ. מטרת הגעתן –פינוי מהיר של היישוב היהודי מן המובלעת המותקפת והנצורה. אם ההנהגה תקבל את ההצעה אזי הכוחות הערבים התוקפים יכריזו על הפסקת אש לשבוע ימים. היישוב היהודי השרוי במורל ירוד מקבל את ההצעה למעט קומץ קיצוניים המחליט להילחם עד הסוף. הנהגת ערביי הארץ לא מקבלת את הפסקת האש ומזנבים בכוחות היהודים הנסוגים מן הארץ, אלפי הרוגים. הספינות מבצעות רכבת ימית ומפנות יותר מחמש מאות אלף יהודים בשבוע אחד. עם תום הפינוי תם גם החלום הציוני. כעשרים אלף קרבנות בחודשיים של עמידה מול כוחות אוייב עודפים הכוחות הפולשים נכנסים במצעד ניצחון מרשים ביותר למרכז תל אביב ומקיימים עצרת ניצחון מרשימה בכיכר דיזנגוף, לאחר מכן מתקיימים דיונים על חלוקת הארץ בין המדינות, ההסכם המתגבש נקרא "הסכם סומייל" (שמה החדש של תל אביב) סוריה מקבלת את הגליל, צפון השומרון ומישור החוף הצפוני עד גדות הירקון. ירדן מקבלת את ירושלים והשומרון, עמק לוד ורמלה, ומצרים מקבלת לידיה את הנגב, הרי יהודה ומישור החוף הדרומי. לאחר כמה שנים בעקבות הסכם סודי, מותקפת ממלכת ירדן, נמחקת מן המפה ומתחלקת בין סוריה למצרים. פלסטין הופכת לכמה מחוזות מפגרים ונחשלים, המתחלקים בין סוריה למצרים. ניסיון לגלות או לחקור מה עלה בגורלם של היהודים שנשארו בדרום סוריה או בצפון מצרים נתקל בחומת סירוב ושתיקה. מאות אלפי היהודים שפונו מפלסטינה מפונים לקפריסין וליוון. הם יושבים במחנות פליטים כשנה וחצי בתנאי עוני, נתונים להסתה אנטישמית מצד גורמים שונים, בעקבות מאמצי הג'וינט ושרידי הנהגת היישוב היהודי נקלטים רוב רובם באמריקה הלטינית, בארצות הברית, קנדה וצפון מערב אירופה. העולם היהודי לאחר חמישים שנה נראה כך: בארצות הברית יושבים ששה מיליון יהודים, באמריקה הלטינית מיליון, יהודי ארצות ערב מונים שני מיליון איש הנתונים תחת רדיפות ומהגרים לצרפת ולארצות הברית. יהודי מערב אירופה מונים שלשה מיליון איש היושבים בעיקר בצרפת, הולנד, ובריטניה. יהודי רוסיה הולכים ונעלמים ואילו יהודי שאר ארצות מזרח אירופה סובלים מרדיפות אנטישמיות חמורות ומעלילות דם, נוטים להגר למערב אירופה. הנהגת היישוב מקיימת הנהגה גולה היושבת בהאג שבהולנד. בן גוריון, לאחר מפח נפש קשה הולך לעולמו. לאחר כמה שנים של שתיקה מוטחת בהנהגה ביקורת קשה על אי מעבר ממגננה למתקפה, ועל פירוק אותם היישובים המבודדים אשר יכלו לעצור את האוייב בצעדיו הראשונים בארץ.ושאלה קשה השואלת –למה כשלש שנים לאחר תום השואה לא עמד היישוב היהודי על נפשו. את הביקורת מובילים היסטוריונים הקוראים לעצמם "היסטוריונים חדשים" ובראשם עומדים דר' מני בוריס, דר' אלי פאפו ואדי כ"ץ. אדי כץ ישב מול המסמכים והחל לקרוא אותם אחד אחד, הוא נמלא תדהמה ורטט של גילוי, המסמך המעניין הבא היה ממש סנסציה, הוא שפך אור על כל מהלך התנהלות היישוב היהודי בארץ: הבנות בן גוריון –ברנדוט (סודי): 1.בעקבות הפגישה שהתקיימה בתל אביב בעשרים לינואר, התקבלו ההבנות הבאות שיועברו לאישור מנהלת העם בימים הקרובים: מוסכם כי: 2.ביום עזיבת הבריטים מתחייב האו"מ לשלוח כוחות מזויינים על מנת ליישם בפועל את הצעת החלוקה. 3.היישוב היהודי לא ינקוט פעולות חד צדדיות כלפי הצד השני 4.עקב מצבם הקשה של היישובים היהודיים הבודדים יערך פינויים המזורז אל גושי ההתיישבות העיקריים (להלן מפה) אדי כ"ץ ישב המום בכסאו, למשך רגע הוא לא יכל לנשום, הוא הזיל דמעה ואחר דפק באגרופו על השולחן, הפקיד ההולנדי הביט בו בתדהמה רבה. אדי נטל את העט לידיו, אחר נטל דף לבן והחל לכתוב: "למה האמנתם להם ?!– על בגידת ארגון האו"מ" מחקר מחודש על התנהלות היישוב וארגון האומות המאוחדות 1947-48