כיון שעלה האור, ראתה מאירה שעומדת ליד לוח אחד, וכתוב בו: "קרית הישיבה הגבוהה אור עציון". אמרה לנפשה עוד לא עבר היום, ולא בטל הקרבן, ונתחזקה בנפשה, שמא כאן יימצא לה את אשר תקיץ. הלכה לה במהרה לבקש בישיבה של מטה, טרם תתבקש לישיבה של מעלה. אך רק מעט מזעיר נותר לה לשעת התפילה הקבועה באותה הישיבה הקדושה, וכמעט שנתייאשה שנית, שהרי ודאי הוא שכל בחורי הישיבה השלמים, כבר יושבים מעוטפים בטליתותיהם המרמזות למצוות הגוף, ועטרות תפילין שלהם, המרמזות למצוות הנפש, כבר עומדות בראשיהם. נכנסה יקיצתנו לבית המדרש וראתה, והנה ריק הוא, ובקושי מניין אנשים נתקבצו בו כדי לצרף מניין. שמחה ועצבה מאירה. שמחה על כי ודאי נותר לה מי שתעורר, ועצבה כיון שלא רצתה ללמד קטגוריא על אותן בחורים יראים ושלמים. אצה אל מגורי התלמידים, ותעבור מחדר אל חדר, והנה ריקים החדרים, שהרי יום חמישי היה אתמול ובו נבראו בעלי החיים, ובורכו בו העופות שימלאו את הארץ. ונשאו התלמידים קל וחומר בעצמן. ומה עופות ממלאים בו הארץ, הם שבני אדם וחווה הם, אינו דין שימלאו בתי הוריהם לכבוד השבת. אך עדיין היו ביניהם נותרים, וראתה מאירה בהם צורך להקיצם. בחרה לה בחור בן-תורה, ירא ושלם במצוות ובמעשים טובים, ומה גם שהשעון המעורר צלצל לידו. נתבהלה אותה היקיצה ונכנסה בו, שכבר שמעה קולו של זרובבל בן שאלתיאל פותח בפסוקי דזימרה שבגן ועדן, ומאחר ונסתיים שיעורו של משה רבינו בעולם העליון, הרי שזמנה לפרוח מעולם התחתון קרוב הוא. מכיון שנכנסה היקיצה באותו בחור, מיד ניעור, ונתיישב בכוחות מחודשים על מיטתו, וישלח אמתו לכבות צרצורו של השעון, ויתמתח, ויפשוט אבריו שנית על מיטתו, ויישן. ומאירה עלתה השמיימה בפחי נפש. . . . זה סוף מעשה ביקיצה - שירדה לעולם בגילה ודיצה ונכנסה בבחור כליל השלימות והמעלות - רק פגם אחד בו, שלא קם לתפילות ולכן שבה מאירה לשמיים - כשהיא מזילה דמעות כמים.