נפתח כמו בכל האגדות, רק שהפעם לסיפור יש סוף עצוב   פעם, לפני כמה וכמה שנים, התנדבתי ב"עזר מציון", במחלקה האונקולוגית בבי"ח שניידר. רק אז התחלתי ללמוד אהבה מהי, ואיך היא תמימות, ושמחה. כל יום עזבנו, אני וחבר, את לימודינו אחרי שיעורי הקודש שבבוקר, ונסענו לנו להתנדבותנו. בהתחלה זה היה רק כדי להבריז מלימודי התיכון, אבל אחר כך... ובמיוחד נגענו במשפחה אחת, עם ילד קטן, רק תינוק, שהיה שם. נסענו לעזור להוריו לשמור עליו בבית החולים. נסענו כדי לעזור לאחים בשיעורי הבית. ואט-אט הפכנו לחלק מהמשפחה, ומחיי היום יום. בערך בשיעור ב', בתחילת הצבא כתבתי את הקטע הבא, ולא פירסמתי. הוא אישי, וכואב. פעם אחת, חיטט מישהו בקלסר שלי בישיבה, כשהייתי בשיעור ד', והייתי בשיעור, אבל חוץ מזה, הוא עדיין אישי לי. אבל היום, ומעל דפי האתר, בלי חשיפה אישית, אולי הוא יתן למישהו משהו. שלומי. .   למה? היום יש יום-הולדת לאסף. בפעם הראשונה שזה התחיל, עוד לא הכרתי אותו. רק תוך כדי. אבל אז הם הוציאו אותו, והכל נראה חיובי. כשיצאנו מהאקווריום, חשבתי לעצמי שזה סוף-סוף נגמר. בערך חצי שנה אחרי זה, זה חזר. הרופאים אמרו שהגידול שנשאר בפנים הוא ממאיר, ולא שפיר כמו שחשבו בהתחלה. שוב חזרו כל הטיפולים, הכימותרפיה וההקרנות, בניסיון להקטין את הגידול למימדים כאלו שיהיה ניתן לנתח ולהוציא. הצלקת הארוכה והמכוערת לאורך הבטן, שוב לא נראתה מאיימת כל-כך, רק כתקוה אחרונה. והגידול החל לקטון, והשערות לנשור, והכל כרגיל. שיגרה. אך אז פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת זה התחיל לגדול ולגדול למימדים מפלצתיים, והרופאים כבר אמרו נואש. אך אף אחד לא הפסיק להתפלל לרגע. כל יום נגמרו עשרות ספרי תהילים, ובתפילה כיוונו אנשים בברכת "רפאינו" כמו שלא כיוונו מימיהם. סגולות נאספו ממקובלים. חמסות ושמנים, פתקים וצמחים. תפילות וברכות זרמו מכולם. . . . אסף נפטר ב-ז' באדר, יום פטירתו של משה. "הוא היה צדיק". " זו זכות למות בתאריך שכזה". איזה זכות ואיזה נעליים. ויותר הוא לא ידבר. לא ישחק עם אף אחד. יותר הוא לא יצחק, ואפילו לא יבכה. יותר הוא לא ישב לי בידים וישאל שאלות תמימות שרק ילדים מעיזים לשאול. אבל למה? מה הוא כבר עשה? והזמן עובר, ואני לא שוכח. לא מבין. ופיטר-פן לא יגדל אף פעם, ותמיד ישאר הנסיך הקטן שלי. בלב. היום יש יום-הולדת לאסף. יום הולדת חמש לילד שאף פעם לא יהיה בן ארבע. . . . ואיך באמת אפשר להבין? איך אפשר שלא לכעוס על הקב"ה, כשקוראים קטע כזה, והתשובה היחידה שמקבלים היא שאי-אפשר להבין, שאלו חשבונות שממעל לנו? ישנם כאלו שמתקשים להבין מדוע אנשים שעברו את השואה נהיו חילונים. לי עצמי קשה להבין את אלו שנשארו דתיים. ולא בשל חוסר האמונה באלוקים אחרי חוויות כאלו, אלא דווקא בשל האמונה והכעס שיש כלפי מי להפנות. כלפי מי שאמר והיה העולם. והיה המוות והשכול, הצער והכאב. "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע"