עוברים מפנימית לכירורגית, אחרי תחנה קצרה יחסית בחדר ניתוח. אבא מנסה למקם את עצמו במרחב ובזמן. לא מבין לאן נעלם החדר הקודם, למה כואב לו ומה התאריך ['אה, אז ביום ראשון היה לי יומולדת! איזו שנה זו? אז אני בן 74. אוי, סימן לא טוב להיות בבית חולים ביומולדת. לא טוב. רגע, ולמה כואב לי כל כך?']. אני מגלה שהשכחה, שהולכת ומתהדקת סביבו בשנים האחרונות, דווקא מחדדת את ההומור שלו, את חוש האסתטיקה המפותח ואת היושר שבו. בטרנזיסטור, שהוא אבוד בלעדיו, מקריאים שמות. ובדמדומים שבין עֵרות כואבת לשינה, הוא מקונן על האסון בצריפין. אני יוצאת לסיבוב קצר. על הקירות שמובילים מחדרו לבית הכנסת ולמרפסת, תלויים כתבי יד מעוטרים. חיות מקסימות במוזרותן מקשטות את ויקרא, איכה, יוצר אור ובורא חושך. עשרת בני המן תלויים ליד הכניסה הצדדית של בית הכנסת ['התפללתי כבר היום?'], לא לפני שהתליין דאג לכסות את עיניהם. וליד עזרת נשים - כתובה גדולה ['ומתי תתחתני, תום? לְמה את מחכה, לְמה?']. בימים הבאים יעזרו לי האמנים היקרים שעיטרו באהבה את הספרים להסיח את דעתו של אבא מהכאבים ומהבלבול. פונה למרפסת. אורות ירושלים נוצצים ומעליהם ירח. בפנימית ישבתי עם אבא ליד החלון באמצע הלילה והוא דמע כשאמר לי שהיופי של ירושלים חזק לו עד כאב. חוזרת לבדוק שאבא בסדר ומתמקמת על הכסא הגדול לקראת שינה. נשמע רעש של מישהו שמשחק עם רמקול - תת המודע מבין, אבל אני מתעלמת.    צוותי כוננות למיון צוותי כוננות למיון צוותי כוננות למיון הלב צונח. אבא מתעורר, אני מסבירה לו בקצרה והאחות בדלפק מסבירה לי - פיצוץ בקפה בעמק רפאים. מעבירה בראש פָּנים ולא רוצה להתקשר לאף אחד.      מנתחים נא להגיע לחדרי ניתוח מנתחים נא להגיע לחדרי ניתוח מנתחים נא להגיע לחדרי ניתוח הכאב מרחיק משנינו את השינה משך רוב הלילה. 'בוקר טוב!' שש בְּבוקר יום רביעי. אבא עדיין מחפש תשובות ואני נותנת, משועשעת. 'מתי תתחתני, תום? תרחמי עלי!' עוד מעט, אבא, אל תדאג. וחצי שעה אחר כך, בבית, הולמת בי הידיעה. ד"ר דוד אפלבוים נהרג יחד עם בתו - שעמדה להתחתן היום.