זמן רב ישבה הקלטת ועליה 'סיינט-אקס' ליד הוידאו. כמעט החלקתי אותה לתוך קרביו של המכשיר וברגע האחרון הצלתי אותה ממלתעותיו. שוב ושוב הצלתי. את עצמי - מאנטואן החדש, הלא מוכר לי. כי אנטואן תמיד הבין אותי. מרגע שהקדיש את הספר לידידי ליאון ורת בשעה שהיה ילד קטן כבר ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו. וכשהצצתי בשקט בכבשה שנרדמה בתוך התיבה הבנתי שאנחנו שותפים לקסם. - אמא? איך מחליטים להתחתן? מה זה להתארס? - מחליטים ביחד. ראיתי חתן וכלה אוחזים ידיים, קופצים באוויר ומכריזים בסינכרוניזציה מושלמת "התארסנו". כך, פשוט מאוד יודעים. אני רציתי להישאר באוויר. התרכזתי מאוד והתאמנתי שוב ושוב מעל שלוש המדרגות שהובילו מהחצר הגדולה אל הכניסה הביתה. היכון, הכן – הנה, הרגליים מתרוממות, אני מעל הרצפה ו--כמעט. משהו חזק ממני מנחית אותי בחזקה על המרצפות הקטנות. - גרביטציה – הסביר לי אחי הגדול שידע הכל. - מה זה גרביטציה? וזה קורה לכולם, רק הנסיך הקטן הצליח לחזור לכוכב שלו בלי להשאיר אפילו קליפה. - אמא? הנסיך הקטן לא קיים באמת, נכון? ומייד כששאלתי ידעתי שהוא קיים ולא קיים בבת אחת. מחשבה אבסטרקטית ראשונה התגנבה אל חיי הצעירים והתמימים. חיפשתי את הנוף שבו נעלם הנסיך הקטן – גבעה וגבעונת וכוכב מעל, כדי שאוכל לכתוב ויפוג צערי וירווח לי מעט. "רשמי שבע חוויות שהשפיעו על חייך. במשפט אחד הסבירי מה למדת מכל חוויה." - הנסיך הקטן הציל את חיי. מה?? למוות שמות רבים. לא כולם מפחידים כמו הפלנטה האחרת. תחילה הכרתי את טרפלנדה – לא ממש, רק שמעתי עליה. אחר כך הייתי בננגיאלה. ואחרי זה – מותו של המוות והאור בננגילימה. מקור הדמעות נעלם ומסתורי ואין אנשים רבים שיגרמו לבאר שבמדבר לשיר כשהם מעלים ממנה מים לצמאים. ואני הייתי צמאה. מאוד. התחלתי לשתות, אבל זה לא היה קליק מיידי. ההתאהבות הייתה איטית. בהתחלה מין היכרות רשמית – צמצם, תריס, מהירות, אור. אחר כך חווית הלידה – הלא-נודע הופך לממשי על הנייר הטבול באמבטיה הראשונה. רוויה נצחית. ופתאום ידעתי. כך, פשוט מאוד יודעים. ורציתי להישאר באוויר ולא לנחות בכאב על האדמה. לחזור לכוכב שלי, הישן והידוע ולא בעזרתו של ארס, גם אם סבלו לא ממושך. חטאתי שוב ושוב במבוגרות. PLAY. פתאום, במילים קשות של מבוגרים, התלבשה השושנה בדמות אשה אמיתית. לאנטואן היה תואר של מבוגרים – רוזן, או מרקיז או... והנסיך הקטן כבר לא היה רק שלי. שעתיים של כאב ששחרר אותי לחופשי. פעם קפצתי עם צימוקי כשהוא נושא עליו את יונתן בלילה המפחיד. ראיתי במות החושך ואת האור שאחריו, אבל לא נכנסתי לננגילימה. עכשיו עמדתי עם מלאכי הדומע, המחזיק היטב בידו את הסכין המושחזת וידעתי שכשאפגע בגיד, לא אוכל לרוץ יותר כמו קודם, בפראות. כאב חד וטוב ומלאכי צנח על ברכיו, כולו חרטה. צלעתי אל החופש כמו מכשפה. אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם. בהערכה גדולה לנסיך הקטן, לסוסת הערבה ולאחים לב ארי. ולאל הרחום והמופלא שהתגלה לי בין דפיהם.