בס"ד "אני אורנה, כבר 5 שנים שאני גננת, ומעולם לא השלמתי עם האגדות על הבחורה היפה שתמיד משיגה את מה שהיא רוצה! זה קרה לי עם שילגיה, וסינדרלה שתהיה בריאה, וכמובן היפה והחיה! אז החלטתי לשים לזה סוף! כן, אני אספר לילדודס את הסיפורים... אבל מנקודת מבטי. אז סיפרתי להם על כיפה אדומה- ואיך שזה מלמד אותנו על כיבוד הורים וביקור חולים. וסיפרתי על שילגיה- כמה שאפשר ללמוד מהגמדים על הכנסת אורחים! והיפה החיה- כמובן- קבלת השונה - "ואהבת לרעך כמוך", אל תסתכל על הקנקן אלא על מה שיש בו, וסינדרלה שתהיה בריאה - לימדה אותנו על השבת אבידה. ההורים הגיעו ביום שאחרי המומים. עם חיוך מאוזן לאוזן. אבא אחד סיפר לי, שהוא מצא את הילד שלו מחלק את כל האוכל בבית לחברים שבאו אליו, כי רצה להכניס אורחים. ואמא אחת סיפרה שהילדה הכריחה את הסבתא שלה להעמיד פני חולה כדי שתוכל לבקר אותה. מצחיק היה הסיפור על אחד הילדים שהכריח את אביו לקחת מהבמבה שלו, כדי שיוכל "לכבד" את הוריו... או הילדה שאמרה לאחותה שהיא מסכימה לאהוב אותה למרות שהיא פחות יפה ממנה. מעניין, חשבתי, שאף אחד מההורים לא סיפר משהו בקשר לסינדרלה. היא כנראה, שתהיה בריאה, לא דיברה אל הילדים במיוחד, או שאולי פשוט לא מצאו איזו אבידה להשיב. אותו יום, בכל אופן, היה מעייף במיוחד. הילדים דרשו לשחק ולהציג את כל האגדות שסיפרנו. מה יכולתי לעשות...הייתי חלק מההצגה. בערך חצי שעה לפני שההורים היו צריכים להגיע כדי לקחת את הילדודס, השארתי את הילדים לשחק לבד קצת, והתיישבתי לנוח בצד. חלצתי את נעליי, והרמתי רגליי על כיסא שני, הרכנתי ראש אחורה ועצמתי עיניי. "היפהפיה הנרדמת?" שאלה אותי זיוה העוזרת. פקחתי את עיניי וחייכתי. "הייתי מתה להיות יפהפיה ועוד יותר הייתי רוצה להירדם... "עניתי בצחוק, והמשכתי לנמנם. ההורים החלו להגיע, וקמתי לקבל את פניהם. באתי לנעול את נעליי והנה... נעל אחת חסרה. איפה הנחתי אותה? היא לא היתה מסביב, פשוט נעלמה. כמובן שהדבר הראשון שעלה לי בראש זה סינדרלה, שתהיה בריאה. "אוקיי" אמרתי לילדים, שעמדו כולם ללכת," אף אחד לא הולך עד שאני מקבלת את הנעל שלי בחזרה" ההורים הביטו בי המומים."זה בסדר," הרגעתי אותם, "כל היום שיחקנו באגדות. והאגדה על סינדרלה כנראה נתנה להם רעיונות... השבת אבידה אתם יודעים... יש להם כוונות טובות" ההורים הבינו אותי, והתיישבו לאט לאט. "אורנה, אף אחד לא לקח לך את הנעל! היא בטח נאבדה לך לבד!" אמרה שירה הקטנה, שהפרצוף המתוק והיפה שלה גרם לכל ההורים להתרכך כלפיה וההפך כלפי. "שירה חמודה, הנעל שלי היתה לידי, ומישהו מכם לקח לי אותה" אבל שירה היפה המשיכה בלי בושה:" לא נכון, את סתם מאשימה! סתם!" והתחילה לבכות. אמה רצה להרגיע אותה- "די יפה שלי... תרגעי" הילדים החלו לעשות פרצופים של: 'לא נגיד לה ולא נגיד לה...' עברתי פרצוף פרצוף... מי לקח לי... אני כל כך טובה בלגלות ילד משקר והפעם... אולי בגלל שההורים מסתכלים עליי. "טוב חבר'ה, זה כבר לא מצחיק, ביום שישי אין עוגה, אם אני לא מקבלת את הנעל שלי. אמנם מצוות השבת אבידה חשובה מאוד - אבל צריך לקיים אותה מהר! קדימה, אני מחכה" ואחרי דקה של שקט בערך והרבה הורים מיואשים ועייפים, אמרתי:" בסדר, אני הולכת לשבת על הכיסא שלי, ואני מחכה עד שמי שלקח לי את הנעל ישיב לי את האבידה!" הסתובבתי, והלכתי בכעס למקום שלי. הילדים, שהשארתי אותם לשחק לבד פיזרו כמובן את כל הצעצועים על הריצפה ואני...החלקתי! נמרחתי על כל הרצפה! בעודי מנסה להרים את פרצופי מהבלטות ולחשוב איך אני יוצאת מהפדיחה הזאת בכבוד, ראיתי למול עיני- את הנעל שלי, שהתערבבה לה בין כל הצעצועים... לא רחוק מהכיסא. איך אני מרימה את הראש עכשיו, מול כל ההורים, שיודעים עכשיו ששירה צדקה... תמיד הבחורה היפה מקבלת את כל מה שהיא רוצה! הכל בגלל סינדרלה שתהיה בריאה..."