סומליה אוכלת ושקט בגנים. זבובי היריעה נופלים כגורלם. חתול חורץ לשון על הסף עייף הוא, נעייף. ניפוץ גולגלות הוא עיסוק של מה בכך. חלב ודבש- נתכרכמו פניך. הכל עומד על מקומו, מונח הוא, נאנח. --------- וכל זה בשעה של כפירה בחיים. וכל זה תוך תפילה אקסטטית אל משמעות. וכל זה מתי קרה? כשנתת לעלים להישאר ירוקים? כשנתת ללבך להתמלא בפרחים ולהיות מסופק? כשנתת למחשבותייך מנוחה וחוסר שאיפה? ותראי עכשיו, תראי מה קרה! -------- קיבוץ לביא, חורף 1995