שיר שהחל בעצם כתגובה שלי לשירה של לאה מרחב "הים"
-------------------------------------------------
ים, סלע, רוח
תבניות הנוף,
כל נוף אהבתנו
נושב בסערת רוח
אל תוך הלב
אז יעל בנו דוק שיר
ושורות תיכתבנה
כבדרך הטבע
על גבי נייר
בקולמוס הלב
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
המלצה
להקי עננים שטים על הרקיע;
מעבר לתהומות הרים, השמש עולה.
מעל שְדוֹת ירוקים,
רוח רענן רוחפת.
נחלים ופלגי מים,
שבים לתהילה.
השיר פותח בשיט לא שגרתי, שיט של עננים על פני רקיע, ואז בא תורו של השחקן השני בהצגה -השמש העולה אל במת היר מבין תהומות ההרים שדומה כי סיימו את תפקידם עוד לפני שהצגת השיר החלה לעלות (כנראה בשיר הקודם היה להם תפקיד מסויים)
כעת אנו מגלים את התפאורה של השדות הירוקים ורוח רענן רוחפת ונחלים ופלגי מים השבים אל גדולתם ואל התהילה (מן רטרו שכזה)
גשמי חורף, בזעף -
מטחו מכה בארץ.
הקשת, בענן, קמרונה מתנוסס.
הנהרות נישאים על גדותיים.
ססגון התפרחת,
שטיחו פורש.
חלק שני של ההצגה, גשמי חורף מכים ומטיחים, אך לא לזמן רב, כי מיד מופיעה הקשת בענן ואנו שוב מגיעים אל הנהרות ואל שחקן שהיה לו רמז בבית הקודם (שדות ירוקים) אך כאן אנו מגלים מה מכילים השדות הללו (ססגון התפרחת)
עמודו של השחר,
בלב שממה בוקע.
עם רדת הליל,
מסך כוכבים נדלק.
בשחקים, עדר צאן במרעוליו פוסע.
העולם - מבּוּעוֹ לא נפסק...
כעת בחלק השלישי אנו מגלים באיזה חלק של יום מדובר, זהו החלק של השחר, וכן אנו מגלים שמדובר בשממה, אולי יש כאן העברה לאיזור נוף אחר, אולי השדות הירוקים היו שממה בעבר...
ומיד יש כאן קפיצה אל רדת הליל, ומסך נופל על במת השיר, זהו מסך העשוי כולו כוכבים הנדמים בעיני המשורר כעדר צאן הפוסע (משום שרבים מן הכוכבים הם כמובן כוכבי לכת )
וכאן מגיע הפאנץ' ליין שאומר:
"העולם מבועו לא פוסק"
כלומר, תמיד יש תזוזה ושינוי בעולם, העולם הוא דינאמי, מעורר השראה בלתי נפסקת.
[ליצירה]
שיר ביאליקי. מחורז כהלכה והחרוזים הסתדרו יפהפהפ ולא פגמו כהוא זה משיר פיוטי ענוג זה
[ליצירה]
[ליצירה]
מקסים, מי שחולף במנהרה שכביש עובר בה יכול לחוש אולי מרחק חלוף גיאוגרפי אבל אולי יוכל להרגיש מרחק היסטורי ואולי.. טוני ודאג יקפצו לו מול העיניים...
[ליצירה]
השורות הבאות (מתוך מגש הכסף של אלתרמן) עלו בי ברגע שראיתי את היצירה:
"והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני..."
[ליצירה]
---
אמן ואמן-חרוזי וילדותי חביב לעילא ולעילא
אם היה ציור של ילד עם פרצוף מאוד מסויים (חמוץ ותובעני) זה היה פנטסטי ביותר
(אל תשכח לעשות זאת כשתוציא את ספרך)