והנה יופיע לו הידיד המתולתל, צץ לו משומקום, כרגיל. "הי, מה קורה?" אבל החיוך שלו ממיס לחלוטין. "הכל טוב, מה איתך?" הגומה... אני שוב מתרגשת... כבר עשרת'לפים פעם אמרתי לעצמי שדי, מספיק, אין יותר ממה להתרגש. "מגיע לך מזל טוב! בן 23 סופסוף..." הוא לא יכול לדמיין מה אני זוממת. בפנים חיוך עם קרניים. "תודה." קצר וענייני כמו תמיד. שוב הגומה מבהיקה. חיוך הקרניים מצטנף לכדור קטן, כמעט בלתי נראה, מתגלגל בין השיניים, נגרס, נשחק. למה לעזאזל אתה זורק את הכדור אלי, מסירת חזה מדוייקת-אין לה סיכוי להחטיא! אין בעיניך צל של איום; הטרף קל מידי, לא מאתגר, לא "עושה לך את זה". בניחותא בודק את הנרווזיות שלי, את ההתרגשות. תופעת טבע משונה המשנה מצב צבירה ברגע שהיא פוגשת אותך. זה אולי מעניין אותך במידת מה. נו... די כבר!!ואני ממשיכה מתנערת- "טוב, תקשיב, יש לי הפתעה בשבילך.. אפשר לעלות רגע לחדר של הפסנתר?" "כן, למה לא." משהו בעיניים נדלק ומייד כבה. הרי אסור להראות שום רגש. אסור שתחשוב שמ-שהו בידיים שלה. הולכים ושותקים או שאני סתם מדברת בלי קשר, מתכנתת את הידיים בראש שחס וחלילה לא יברח לי הטריל מעמוד 8... "מוכן?" בום בום אלף פטישים "כן" מחייך לי ובעיקר לעצמו. נשען על הכסא ומסיט תלתל סורר. ובעצם לא פטישים. מערכת התופים הבלתי אפשרית של ה-Dream Theater. הידיים קרות ולחות. מרימה בעדינות את מכסה הפסנתר ומעבירה אצבע לרוחבו. עכשיו צריך להיות (מלו)דרמטית. "אפשר לכבות את האור?" איך במחי מתג אני מנערת מעלי את הצניעות שבאיפוק. את 'חמישים כללי הזהב להתנהגות נאותה עם גבר'. רסיסי מרדנות פורצים שוב בשמחה מכלאם בשלהי העשרה. "אוה, מה את מתכננת לנו כאן, אה?" צוחק. תמיד הוא מתעורר כשאפשר לגלוש לאיזו אסוציאציה מינית. "אוף, זה לא מה שאתה חושב..." אני מסמיקה ומתחילה לגמגם. תמיד חייבת להרוס באיזו מחוות תמימות דבילית. שחקי את המשחק, עד הסוף. "חשבתי שאולי תשמח לשמוע וואלס קטן של שופן לכבוד היומולדת שלך." בנונשלנטיות, כמובן. חודשי האימון המפרכים מקפצים במחאה בכספת, בבית. "נשמע נחמד", הוא אומר (במקרה הטוב). נשימה עמוקה. כולי מרוכזת במאמץ שאני עתידה לעשות. תרגעי תרגעי תרגעי (פתנט המחץ ל שעות הלחץ..) והצליל הראשון מבקיע נוקשה, מנסר, וסדרת הסי במולים בורחים לכל הכיוונים לא מובילים לטונאליות. אבל הלאה הפרפקציוניזם! ואני ממשיכה. ובסיום היצירה-מרימה את הידיים באצילות מהפסנתר. קמה וקדה קידה קטנה לעברו. ואחר-כך עוד אחת לעבר קהל דימיוני. אני לבושה שחורים. והנה ההבזק המיוחל מתחיל להפציע בעיניו והוא אומר בפעם הראשונה במתינות שלכאורה שנשבר לו מהמשחק הארקטי שלו. בסה"כ ניסיתי למתוח אותך, יקירה. אני מרגיש. אבל, הי, למה את בוכה? רשמית הוא מוגדר כגאון אבל את זה הוא לא מסוגל להבין. האשד החם לא מאפשר לי לבחור כיאות את השמלה השחורה ההולמת את המאורע. איזו מבין השתיים תיצור את האפקט המתאים. אך למה להתעסק בזוטות אם בכלל ספר התווים שלי נעלם. בכל הבית חפשתי אותו, יכולה להשבע. לא נורא. לפחות רקחתי את הסימפוניה הבלתי גמורה שלי. הסימפוניה לא תמיד נקטעת במוות או בהרואיות. חידלונה יכול להיות פשוט סתמי, ופשוט.