שוב אני מוצאת את עצמי יושבת לבד, צופה בבעלי מן הצד, מעריצה אותו על כך ששינה את חיי. מביטה בו בעצב כשהוא נמצא איתי בחדר, אך מתנהג כאילו שאני לא שם. לפעמים, כשהבדידות הנוראה הזאת הופכת בלתי נסבלת, אני מתגנבת מאחוריו בדממה חרישית, מתישבת על ברכיו ומקרבת את פני אל שלו, מביטה בעיניו, מנסה נואשות למשוך את תשומת ליבו. אז הוא מניח את עטו, או את ספרו, ואולי את השלט של הטלוויזיה ומביט בי. לשניה בודדת מציף אותי אושר צרוף כשהוא צוחק בטיפשות ומעביר יד בשערי, ואז הכל נגמר בחבטה משתקת של המציאות כשהוא שב ומניח את ידיו החזקות על מתני ומסיט אותי הצידה כמו תלתל שנופל על העין ומסתיר את שדה הראיה. לפעמים כשאני שוכבת כך, לבד, אני נזכרת איך כל זה התחיל. חיי נראו אז כגיהנום. בעלי הראשון התעלל בי. הוא היה נועל אותי בארון לימים שלמים ועוזב את הדירה. בהתחלה הייתי מתפרעת. שורטת את הדלת של הארון בציפורני הארוכות, מטיחה בה את כל משקלי. משחיתה את חליפותיו התלויות שם. ולאחר שהיה נגמר לי כל הכח וגרוני היה ניחר מצמא, הייתי שוכבת שם באפילה, מקשיבה לקול נשימתי. המחסור בחמצן משלח סיוטים והזיות אל ראשי בעודי ערה. כשהייתי שומעת אותו נכנס לבית הייתי נדרכת. שומעת את צעדיו טופפים ברחבי הדירה, יודעת שעוד רגע יגיע הבלתי נמנע. הוא יפתח את הארון, ויגלה את שאריות חליפותיו תלויות על הקולבים. אז הוא היה סוטר לי, פעמיים או שלוש. הייתי נובחת עליו קללות וזוקפת כנגדו את כל גובה גופי הצנום, את מעט הכבוד שעוד נותר בי. אבל הוא, בלא ניד עפעף, היה מושך אותי החוצה בשערי ובתנופה עזה משטח אותי על ריצפת החדר. ואז בעודי שרועה בחוסר אונים על בטני היה בועט בי שוב ושוב, עד שלא היה נותר בו עוד כח, ובגופי לא נותר איבר לא חבול. אחר היה יוצא את הדירה בשנית לענייניו. לאחר שעות על הריצפה הייתי מצליחה לבסוף להתרומם, יוצאת למסעות מפרכים ברחבי הבית, מחפשת קצת אוכל, מעט מים. דלת המקרר היתה תמיד נעולה, ואף פעם לא הצלחתי לפתוח אותה. לפעמים הייתי צמה במשך ימים, עד שלבסוף הרעב היה מתגבר על הבושה ואז הייתי מוצאת את עצמי נוברת באשפה אחר שאריות אוכל. כך זה היה חוזר על עצמו שוב ושוב, עד שפעם אחת נכנס מתנודד אל הבית, כל גופו מדיף ריח חריף ומשכר. הוא הדף את הדלת אחריו ברפיון, ונפל על הספה, מחוסר הכרה. בכוחותי האחרונים נאבקתי עם הדלת הלא נעולה וחמקתי החוצה, מוצאת את עצמי ברחוב שנדמה היה שלא ראיתי מעולם. התרחקתי ככל שיכולתי, עד שהייתי בטוחה שהוא לא יוכל למצוא אותי יותר והתמוטטתי באחת הסימטאות. התעוררתי בידיים של אדם שנשא אותי אל מכונית גדולה. הוא השכיב אותי מאחור, שם חיכו לי אוכל ומים, והסיע אותי אל המקלט. שהיתי במקלט תקופה ארוכה. שם ריפאו אותי מפצעי. לימדו אותי ללכת שוב, ולימדו אותי לא לפחד עוד מבני אדם. לאחר ששהיתי שם תקופה ארוכה, הבנתי שגם המקלט אינו בדיוק כפי שנראה בהתחלה. בדומה למלון פשפשים זול, קל היה להיכנס אליו אך בלתי אפשרי לצאת, לא מרצוני החופשי בכל אופן. מדי פעם היו מוציאים אחת משותפותי לחדר והיא לעולם לא היתה חוזרת עוד. לאחר זמן מה, היו מכניסים מישהי אחרת במקומה. התחלתי להתרגל למחשבה שאבלה שם את שארית חיי. ואז, יום אחד, כשישבתי עם שותפתי לחדר ואכלתי את האוכל התפל קצת של המקלט, הוא הופיע פתאום. ראיתי אותו מחליף עם מנהל המקלט מספר מילים, ולאחר מכן המנהל ניגש אל חדרי, פתח אותו וקרא לי לצאת. לא ידעתי למה לצפות, ומה מחכה לי. דבר אחד ידעתי, שאני רוצה כבר לצאת מכאן בכל מחיר. כשיצאתי לאולם המבואה ראיתי אותו, את בעלי לעתיד, ובמילות בודדות שלחש לי ובליטוף רך על פני הייתי שלו. זמן רב עבר מאז, והשגרה מתחילה לתת את אותותיה על בעלי. איננו מבלים עוד את זמן ביחד כמו פעם. אך בכל פעם שאני חושבת על כך, המצפון מכה בי והבושה מציפה אותי. איפה הייתי בלעדיו? אולי הייתי נשארת במקלט לנצח, וגרוע מכך, אולי נלקחת על ידי מישהו גרוע כמו בעלי הראשון. אני יודעת שאני מפונקת מדי. התרגלתי לחיים טובים. הוא הפך אותי לנסיכה שלו, כך אמר, לנסיכה שמגיע לי להיות. הוא פינק אותי וניקה אותי מהזוהמה ומהריח הדבוקים בי, שנראה היה שלעולם לא יעזבו. האוכל הטוב והיחס האוהב, החלו משכיחים ממני את העבר, את חיי לפני שבעלי נכנס אליהם. לפעמים, בתקופות האלה שאני שוכבת לבד, צופה בו מהצד, אוהבת אותו, אני חושבת על הקשר שלנו. פעם, בעלי היה מבלה איתי את כל היום כולו. ביודעו כמה אני אוהבת לטייל היה לוקח אותי לכל מקום. לא פוסק מלדבר אלי, ידו לא חדלה ללטף אותי באהבה. הוא ידע תמיד מה אני אוהבת. גם עכשיו הוא עדיין אוהב אותי, אני משוכנעת. אבל נדמה שהוא התרגל אלי, שהוא לא זקוק לי כמו פעם, שכבר אינני היחידה בחייו. לפעמים כשאנו מטיילים בחוץ, הוא פוגש את ידידיו הרבים והם פונים אלי במילות חיבה, לעתים גם מגניבים ליטוף קצר. אני נשארת קרה. אהבתי שייכת רק לבעלי. אבל נראה שלבעלי לא איכפת, לא איכפת שידיים אחרות מלטפות את הנסיכה שלו. לפעמים גם הוא מלטף אחרות. אני נעשית חסרת מנוחה אז, מסתובבת סביבו, ממלמלת במבוכה דברים חסרי שחר. רוצה להמשיך ללכת הלאה, לא לראות ולא לקנא. ואז הוא מרגיש שהחבל נמתח, והוא מושך אותי אליו, מתנצל. הוא מעביר יד בשערי ועל פני, ומנשק אותי בין העיניים, כמו שהוא יודע שאני אוהבת, ואני מתרצה. מוזר כמה קל לו לשלוט ברגשותי. ברגע אחד אני מדוכאת, ובנשיקה אחת אני המאושרת בעולם. ואז כשאני מתנערת מהמחשבות, אני מביטה סביב, חוזרת למציאות המוכרת והעגמומית. שוב אני יושבת לבד, מקשיבה לקול נשימתו החלש העולה מהעבר השני של החדר, כשהוא מתרכז בקריאת אחד מספריו הרבים. אני שוקעת באחד הדיכאונות הקטנים שלי, מתעלמת מהמצפון ששוב לוחש לי על כפיות טובה. אני פורצת בבכי חרישי, מתייפחת בקול דק וחלש. יודעת שאת הצליל הזה הוא ישמע ויזהה תמיד, ומכל מרחק. ובדיוק כמו שקורה תמיד כשאני עצובה, הוא מתקרב אלי, מרגיע אותי רק במבטו, המבט הטיפשי הזה שלו שאומר רק טוב. ואז הוא קופץ עלי, ומדגדג אותי בכל הגוף. מזכיר לי את כל הסיבות שבגללן אני אוהבת אותו כל-כך. הוא שואל אותי מה קרה, למה אני עצובה, ואני לא מסוגלת להפסיק לצחוק על מנת לענות לו. אני מנסה להגיד לו שעכשיו הכל בסדר, שרק ישאר ככה איתי ואהיה מאושרת. והוא, כאילו מצליח לקרוא את מחשבותי, מפסיק לדגדג אותי. הוא מחבק אותי, ומתכרבל איתי על הספה, מבריש בידו את שערי שוב ושוב, מעביר בי צמרמורות של עונג. "את רוצה שנצא החוצה לטייל קצת?" הוא שואל אותי פתאום, כעבור כמה דקות. ואני רק שומעת את השאלה, וכבר קופצת על רגלי בהסכמה, יודעת שזאת ההזדמנות שלי לבלות עמו עוד כמה דקות לפני שישוב למעשיו. הוא נעלם לשניה, וחשש ילדותי עולה בי שהוא לא יחזור. החשש נעלם, ושמחה מציפה אותי שוב, כשאני רואה אותו שב אל החדר מנופף ברצועה האדומה שלי. אני מרכינה את ראשי לשניה, מאפשרת לו לחבר את הרצועה לקולר שעל צווארי. ואז אנו יוצאים מהדירה, אני כרגיל רצה קדימה ומושכת ברצועה, והוא נגרר אחרי, חיוך טיפשי על פניו.