הוא מתקרב. עוד חצי דקה הוא שם. עוד חצי דקה הוא יהיה לידה. ועם כל צעד שהוא לוקח ליבו הולם מהר יותר וחזק יותר. הוא מגיע למקום בו היא מחכה לו, אך הוא לא רואה אותה, כי המקום הומה באנשים. הוא מתחיל לחפש אותה והוא לא שם לב לשום דבר אחר, והוא נתקל במישהו, וההוא מסתכל עליו בתדהמה מהולה בכעס. אבל הוא לא שם לב כי פתאום הוא רואה אותה, את היחידה שהוא רוצה, והוא יודע שהכל יהיה בסדר. הוא ניגש אליה, והיא שואלת אותו מה נשמע, והוא פולט מן תשובה מגומגמת, כי הוא יודע ששום דבר שהוא יגיד לא יוכל לתאר לה באמת את ההרגשה שלו כשהוא רואה אותה. היא שואלת אותו לאן הוא רוצה ללכת והוא עונה לה, לא משנה לי, כי הוא יודע שהוא ילך איתה עד קצה העולם אם היא רק תבקש. היא שואלת אותו איך הוא מרגיש, ואם הוא רוצה לאכול משהו, והוא עונה לה, למרות שהבטן שלו מתפוצצת, שהכל בסדר ושהבטן יותר טוב, כי הוא יודע שאם יגיד לה את האמת אז היא תכאב איתו והיא תיקח ממנו את הכאב על עצמה. והוא לא רוצה, כי יש לה מספיק כאבים וצרות גם ככה.
הם מחליטים ללכת לפארק ובדרך לשם הם מדברים על היום שלו ועל היום שלה. ובעודם הולכים כתפו מתחככת בשלה, וכל פעם שזה קורה, מחשבותיו מתבלבלות והוא לא שומע מה שהיא אומרת והוא רק חושב כמה שהוא אוהב אותה. היא שמה לב שהוא לא מקשיב לה, אז היא מסתכלת עליו ומפסיקה לדבר, והוא מחייך במבוכה והיא מחייכת אליו בחזרה חיוך סולח. הם מגיעים לפארק ומתיישבים על הדשא וממשיכים לדבר. וכשהזמן עובר הם שותקים יותר ויותר, כי הוא שוקע במחשבות. במחשבות עליה. כמה שהיא קרובה אליו. יושבת שם על הדשא עשרה ס"מ ממנו, אך עם זאת נמצאת מעבר לטווח ידיו. אז הוא פשוט יושב שם ומסתכל עליה. על הפנים שלה, ואיך הם ירגישו בכך ידו אם ילטף אותה. ועל שפתיה, כיצד הם יתחברו עם שפתיו בנשיקה. ועל עיניה כיצד יעצמו בשלווה אז. והיא קולטת את מבטו ומבקשת ממנו להפסיק. להפסיק את הדבר הכי קרוב למגע שאליו הוא מגיע, אולי כי היא מרגישה דרך עיניו את כל הרגשות שעוברים בו כשהוא מסתכל עליה, וזה קשה לה גם, כי היא מרגישה בדיוק כמוהו. והיא שוברת את החיבור בין עיניהם ומתכופפת לתיקה, ומוציאה דף מקופל ומושיטה אותו אליו. וכשהוא לוקח את הדף ממנה, אצבעותיו מרפרפות מעל שלה. הוא מתעכב כדי למשוך את הרגע הזה כמה שיותר. ולבסוף לאחר זמן שבשבילו נראה כמו נצח, אך בעצם עברו רק שניות בודדות, הוא לוקח את הדף אליו ופותח אותו, וקורא את הרגשות שלה ששפוכים שם על הדף. וכשהוא מסיים לקרוא הוא לא יכול לנשום, כי הוא מרגיש את מה שהיא מרגישה, והוא חייב לחבק אותה חזק, שתדע שהוא מבין. אך הוא לא מחבק, כי הוא פוחד, כי הוא יודע שהיא תפגע, כי הם קיבלו על עצמם לשמור, והוא חייב להחזיק מעמד, אם לא בשבילו אז בשבילה. אבל הוא יודע שבעצם הוא נשבר כבר מזמן, ושאם היא לא היתה כלכך חזקה אז מזמן הם היו נכנעים. והוא יודע שזה לא הוגן כלפיה, להעמיס את כל הנטל הזה עליה לבד, כי הם קיבלו את זה על עצמם ביחד. כך הם נשארים עוד חצי שעה, ואז הוא מלווה אותה למונית, והם נפרדים ב'ביי' יבש, כי הם לא יכולים להיפרד במגע, וגם לא יכולים לחשוף רגשות עצב כי אז הם לא יחזיקו מעמד ויתחבקו.
בערב הוא במיטה, לא מצליח להירדם, חושב עליה. מדמיין אותה. אוהב אותה. ולמחרת הוא לא מפסיק לחשוב עליה. והוא מחפש דרכים להשכיח אותה מזיכרונו, כי למרות, וכנראה דווקא בגלל שהיא מדהימה, הזיכרון שלה כשהיא לא לידו פשוט קשה מדי. והוא לא יכול להתרכז בשיעורים, אז הוא יוצא לרוץ, והוא קורע את עצמו ורץ עד שהמחשבות נעלמות והוא לא שומע שום דבר, ולא רואה שום דבר ולא מרגיש שום דבר. וכשהוא כבר כמעט מתמוטט הוא עוצר. ומהתשישות הזאת הוא יכול להתרכז עד הערב, עד שהוא מתקשר אליה. כי אם הוא לא ידבר איתה הוא ישתגע. וכשהוא שומע את הקול שלה כשהיא עונה לטלפון, כל הרגשות שוב חוזרות, וכשהם מדברים, גוש גדל לו בתוך הגרון, וחוסם לו את קנה הנשימה עד שהוא כבר לא יכול לדבר יותר. והוא משתתק, והיא גם שותקת ונעצבת כי היא חושבת שהוא עצוב בגללה או כועס עליה. והיא טועה כי הוא לא עצוב. הוא מאושר, מאושר שיש לו אותה. רק כואב לו, כי היא והוא נערה ונער דתיים, ולכן נגזר עליהם לאהוב ללא מגע.
תגובות