"ספר לי סיפור לפני השינה, אבא!" "איזה סיפור אתה רוצה לשמוע הפעם יעקב הקטן שלי?" "את הסיפור על סבא - איך הוא נזרק לכבשן האש ויצא ללא פגע!" "אני חושב שאתה גדול מספיק כדי לשמוע סיפור חדש, שעוד לא סיפרתי לך אף פעם לפני כן. אתה מקשיב? "…את יחידך אשר אהבת את…" "יצחק, יצחק! קום! התעורר! קדימה, אנחנו חייבים לצאת!" פקחתי את עיני בזהירות, מתוך חשש שהאור של הבוקר יכאיב לעיני, כבכל בוקר בו אני מתעורר, אך להפתעתי עדיין היה חושך. התרכזתי, בניסיון לשמוע את קריאת התרנגולים, אך באוויר עמד שקט מוחלט. הבטתי בפניו של אבא הרכונות מעלי. "היה לי את החלום הכי מוזר -" התחלתי לספר לאבי. אך הוא קטע אותי, "אין לנו פנאי לכך עכשיו. יהיה לנו מספיק זמן לדבר על כך בדרך." "בדרך לאן אבא? חושך בחוץ. לאן אנו הולכים בשעה כזאת?" "קדימה תתלבש. אספר לך על הכל בדרך." אבא יצא מהחדר, ואני קמתי בזריזות ולבשתי את כותנתי ואת סנדלי ויצאתי החוצה. מחוץ לאוהל כבר עמדו אבא ושני הנערים שלו, ועסקו במרץ באיסוף עצים וקשירתם לחבילות. "אני אלך להגיד לאמא שאנחנו יוצאים," אמרתי לאבא "כדי שהיא לא תדאג." ופניתי חזרה לאוהל. "לא!" קרא אבא, זינק אלי ואחז בזרועי. "לא כדאי להעיר אותה. בבוקר כשהיא תקום אחד הנערים יספר לה". ניסיתי למחות, אבל אבא עמד על שלו. הוא שלח אותי להביא את החמור מהאורווה, וחבש אותו במהירות. "קדימה. השמש כמעט עלתה - אנחנו צריכים לצאת כבר" אמר אבא, קשר את חבילות העצים לחמור ומסר את הרצועות לאחד הנערים. הבטתי בנערים בשאלה, אך הם החזירו לי מבט שהבהיר לי שגם הם לא ידעו לאן פנינו מועדות. לפי כמויות האוכל, והאוהל הקטן שאבא קשר על גב החמור הבנתי שהמסע יהיה בן כמה ימים. אבא הביט למזרח בחולמניות, שם השמש כבר החלה להפציע, ואמר "לשם אנחנו הולכים". צעדנו במשך כמה שעות. שיחקתי ודיברתי עם שני הנערים, אבל אבא צעד בשתיקה. נזכרתי בחלום שחלמתי בלילה, שאבא קטע כשהעיר אותי, ורציתי לספר אותו לנערים. אך כשהתחלתי לדבר, גיליתי שבעצם אינני זוכר את הפרטים. סיפרתי להם שזכרתי רק שאבא דיבר עם מישהו, אבל עם מי אבא דיבר לא זכרתי, וגם לא זכרתי מה הוא אמר לאבא. אפילו לא הייתי בטוח שהוא דיבר במילים. ככל שניסיתי להיזכר יותר, כך הרגשתי איך החלום נוזל מזיכרוני. ניסיתי לדבר עם אבא - הנערים אפילו לא העזו כי הוא נראה כל כך מרוכז במחשבותיו – אבל אבא כלל לא ענה לי. רק החזיק בידי ומשך אותי אחריו. בלילה כשחנינו, הדלקנו מדורה והנערים הקימו את האוהל הקטן שלנו. אבא ואני שכבנו לישון בתוך האוהל, והנערים סידרו את יצועם במרחק מה מאתנו בחוץ. נרדמתי כמעט מייד אחרי ההליכה הארוכה והמעייפת. החלום מהלילה הקודם שב ופקד אותי. בחלומי ראיתי את אבא מדבר עם מישהו אבל את בעל הקול השני יכולתי רק לשמוע. הקול היה חזק והתגלגל כרעם. הבטתי לכל עבר אבל לא היה שם אף אחד חוץ מאבא. הקול אמר לאבא "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה-" פתאום הרגשתי מישהו דורך על רגלי, וכשהתעוררתי הספקתי לראות את אבי פורץ החוצה ומתייפח בבכי. לאחר מכן כבר לא הצלחתי להירדם, ובמשך כל אותו לילה הקשבתי לאבא בוכה בחוץ. בבוקר אבא נכנס לאוהל במטרה להעירני, והוא ראה מייד שאני כבר ער. הוא לא אמר לי מילה, ופנה מיד לצאת החוצה. "ארץ המוריה" אמרתי. אבא קפא על מקומו כנשוך נחש. הוא הסתובב אלי וביקש שאחזור על דברי. "ארץ המוריה, לשם אנחנו הולכים, לא?" תחילה התפשטה על פניו הבעת פליאה ואחר כך פניו הקרינו הקלה עצומה. הוא שאל אותי איך אני יודע. חזרתי וסיפרתי לו את החלום שחלמתי הלילה, ואמרתי שגם חלמתי אותו בלילה הקודם. אבא שאל אותי שוב ושוב אם זה כל מה שזכרתי, והשבתי לו בחיוב, שכן בשתי הפעמים התעוררתי באמצע החלום ולא הספקתי לשמוע את סוף הדברים. "כך יותר טוב. ועכשיו אני גם יודע בוודאות שהדברים נכונים. קדימה יצחק, התלבש. עלינו לצאת שוב לדרך, כמה שיותר מהר". יצאתי מהאוהל, והנערים קיפלו אותו במיומנות והעמיסו אותו על החמור. בכל אותו יום ניסיתי שוב לדבר עם אבא, אך ארשת פניו לא השתנתה ולו לרגע מאותה הבעה של נחישות והתמדה - רק שהפעם התווסף אליהן גם זיק של הקלה. אחרי שפניתי אליו ארבע פעמים ולא זכיתי לתשובה, התייאשתי ולא ניסיתי עוד. את שאר ההליכה העברתי בשיחה עם הנערים. בשלב מסוים, יצאנו מהמישור ונכנסנו לשטח ההררי של ארץ המוריה. באותו לילה כשחנינו, הנערים הקימו כרגיל את האוהל והדלקנו מדורה, אך כשפניתי לאוהל אבי עצר בעדי. "הלילה לא נישן" הוא אמר. הוא סימן לנערים לעזוב אותנו והם פנו למקומם לישון. "הלילה אנחנו הולכים לטייל כאן קצת ולדבר. אני רוצה להראות לך כמה דברים". אותו לילה אבא ואני טיילנו והוא הסביר לי על כל מיני פרחים, כוכבים וסלעים. אף לא לרגע לא הפסיק משטף דיבורו, ולא השאיר לי שהות לשאול על מטרת המסע או על החלום. לקראת הבוקר, הערנו את הנערים, אכלנו ויצאנו שוב לדרך. לאחר כשעתיים של הליכה אבא פתאום נעצר. הוא הצביע על הר אחד באופק וקרא "ההר ההוא שם! זהו ההר!". הוא פנה אל הנערים ואמר להם להישאר כאן, בזמן שהוא ואני נעלה על ההר להקריב קרבן. הנערים לא חשדו במאומה, אבל אז זה הכה בי. ידעתי פתאום מה נאמר בסוף החלום. הקול בוודאי אמר לאבי למה אנו עולים להר. אני הוא הקורבן! לכן אבא לא רצה שאירדם שוב. זה מה שאבא לא רצה שאדע. הרגשתי כאילו כל הדם אוזל מגופי וקרסתי תחת רגלי על גבי הקרקע הסלעית. אבא העמיס על גבו את שארית העצים שנשארו לנו, לקח את הסכין הגדולה שלו והקים אותי על רגלי בעדינות. פניו הקרינו רוך, ואני כמעט השתכנעתי שאני טועה - שאלו סתם מחשבות שווא שפקדו אותי. החלטתי לשאול אותו ולברר את האמת. "יש לנו עצים ויש לנו את אבן האש, אבל איפה השה אותו נקריב?" שאלתי את אבא. אבא הביט בי ברוך וענה בפשטות "אלוהים יראה לו השה לעולה". אז הכל היה ברור לי. גדלתי על הסיפורים של אבא, על תשעת הניסיונות שהוא עבר ועמד בכולם. איך הוא נצטווה ע"י האל לצאת מארצו וללכת לארץ נכריה. איך הוא נלחם בארבעת המלכים וניצח. איך הוא ניצל משריפה בכבשן, לאחר שנמרוד הרשע השליכו לתוכו, ולא אונה לו כל רע. אבא התנסה בתשעה נסיונות ועמד בכולם, וכעת עמד בפני הנסיון העשירי - הקשה מכל. הוא לא היה הקשה מכל מכיוון שאבא היה אמור להרוג אותי, כי זה פשוט לא היה אפשרי. אבא ואמא חינכו אותי תמיד שהאל הוא רחום וחנון ואבא תמיד נלחם ברשעים שהקריבו את ילדיהם לאליליהם - כך שהייתי בטוח שהאלוהים לא רצה שאבא יקריב אותי. הנסיון היה הקשה מכל, ואת זה הבנתי כעת בצורה ברורה, מכיוון שהנסיון דרש מאבא לעשות את מה שלא עשה כל חייו - ללכת כנגד כל מה שהאמין בו. הנסיון דרש ממנו להפגין אמונת אמת - לא אמונה עיוורת - ולסרב לבצע את פקודת האל. אבא היה צריך לדעת שהאל לעולם לא יצפה ממנו לעשות מעשה בלתי מוסרי. הוא ציפה מאברהם להקשיב למוסר ולסרב. אך כעת, כשהבטתי בפני אבי ראיתי שהוא לא יצליח. בפניו היה נסוך בטחון במעשיו, ואף שמץ של פקפוק לא עלה בעיניו. כל שארית כוחותיי שעוד נותרו בי עזבו אותי והתמוטטתי. ראיתי מבעד לעיני העצומות למחצה את אבא מתקרב אלי, מרים אותי על ידיו וממשיך לעלות לפסגת ההר. כשאבא הגיע לפסגה פני הביטו מאחורי כתפו, וידעתי שבעוד רגעים ספורים לא אשוב עוד לראות את הנוף היפהפה הזה. אבא הניח אותי על הקרקע והחל בהכנות. הוא ערך את העצים, הניח אותי מעליהם והחל קושר את פרקי ידי ורגלי. הוא היה שקוע במצב חסר תודעה, ותנועותיו היו כה טכניות, שהוא לא שם לב שזה מיותר. לא הייתי מסוגל לזוז ממילא. כל מה שיכולתי לעשות היה להביט בעיניו ולנסות לחפש שביב של חרטה, של אהבה. אך עיניו היו אטומות. בטחונו בציוויו של האל היה אין סופי. הוא הרים את הסכין ואני עצמתי את עיני. חיכיתי למגע המתכת הקרה על צווארי ופתאום שמעתי את הקול מהחלום. הקול מהחלום בכה. הוא זעק בצער ולא היה מסוגל לדבר. ואז שמעתי קול שני, חלש יותר, ששמעתי אותו אך בקושי מבעד לזעקות השבר של הקול הראשון. הקול השני דיבר אל אבא, והבנתי שגם אבא שומע אותו. הסכין נפלה מידו של אבא. "אכן, ירא אלוקים אתה, ואף את בנך יחידך אשר אהבת לא חשכת ממני". הקול המשיך לדבר, אך לא הבנתי את דבריו כי קולות הבכי המשיכו לקרוע את אזני. כשהבטתי בפניו של אבא ראיתי שוב את אבא שלי הישן. הוא יצא מחוסר התודעה שבו היה שרוי, וכעת הביט סביבו בפיכחון. הוא ראה אותי קשור אל העצים והביט בי בעיניים פעורות כשואל "האם אני באמת עשיתי לך את זה?" הוא התיר את הקשרים וכשקם, ראה איל לכוד בשיח קוצני. קמתי על רגלי והבטתי בו בעודו משחרר את האיל מהסבך, ומעלה אותו לקורבן. הקול השני התחדש, וידעתי שאבא שומע אותו אך אני לא יכולתי מפאת עוצמת בכי האל. מלמלתי לעצמי ללא קול "נכשלת אבא. בנסיון העשירי לא עמדת. ירא אלוהים אתה - אך רק באמונה עיוורת." נשבעתי שאלמד מהנסיון הזה, ועכשיו גם אתה, יעקב, תלמד ממנו ותבין יותר כשתגדל. ועכשיו תישן, כבר מאוחר".