האוטובוס העמוס התנודד בעייפות בעשותו את דרכו ברחוב יפו. היה זה יום שישי טיפוסי בירושלים. השוק הומה אדם, האוטובוסים מלאים, הכבישים פקוקים וכולם רצים, ממהרים, מנסים להספיק כל מה שצריך לפני שהאוטובוסים מפסיקים לנסוע. ישבתי במרכז האוטובוס, מלא רגשות אשם על כך שאני ישבתי ומולי עמדה אישה מבוגרת ונאנחה. מדי פעם התכופפה לסדר את הסל עם הירקות שקנתה בשוק, שלא יפלו העגבניות. עצמתי את עיני, בניסיון עלוב להתחזות לישן. מעולם לא הייתי טוב במשחק, וגם הזקנה לא השתכנעה. מדי פעם היא נאנחה בדרמטיות, בקול גבוה בדיוק כך שאני אשמע. זה לא שאני כזה רע, אני אחד מאלה שתמיד נותנים לזקנות לשבת. אני מכור לחיוכי ה"תודה" שהן תמיד מחזירות בתגובה למחווה שלי. אך הפעם הייתי עייף מדי. חזרתי מהלוויה של רוני, שבה הייתי צריך לעמוד שלוש שעות רצוף.
רוני היה החבר הכי טוב שלי ביסודי. גדול ממני בשנה. מאז שעבר לחטיבה אחרת בכיתה ז', אט- אט הקשר ביננו נחלש, ובשנתיים האחרונות לא דיברתי איתו כלל. ללוויה שלו החלטתי ללכת בכל זאת. מגיע לו כבוד אחרון אחרי שבע שנים שבהם עשינו הכל ביחד. רוני נהרג בפעולה צבאית בשטחים. לפחות זה מה שאומרים. למען האמת, כך סיפרו לי חבריו ליחידה, הוא נפל מהג'יפ שבו התפנו לאחר מבצע מוצלח שבו לכדו שני מבוקשים. הוא נדרס תחת גלגלי הג'יפ השני שנסע מאחוריהם. זה לא היה טיוח, אמרו לי החברים שלו, פשוט הצבא לא רוצה להקשות עוד יותר על ההורים המסכנים שלו. לפחות נתנו להם סיבה טובה שבגללה נהרג, משהו שיוכלו להיאחז בו כשהכאב גדול מדי. לא התווכחתי אתם, לא רציתי להסתבך עם מג"בניקים. לא היה לי סיכוי מלכתחילה, אני רק שמיניסט שלא מבין עדיין כלום על צבא.
כשהזקנה חזרה על רוטינת המבט וההיאנחות בפעם השלישית, לא יכולתי לסבול את המצפון שלי יותר. קמתי ונתתי לה לשבת. היא אפילו לא חייכה לאות תודה. היא רק נתנה בי מבט שאמר "הגיע הזמן" והתיישבה. זה לא הפריע לי, הייתי עייף מדי מכדי להתעצבן. התמקמתי במקום בו היא עמדה. מקום דווקא נוח, יש מקום להישען, יש עמוד שאפשר להחזיק בו. לא הבנתי על מה היא כל-כך כעסה, אבל זה לא הפריע לי, מחשבותיי כבר נדדו חזרה ללוויה של רוני. באו המון אנשים. ממש המון אנשים. כמה אלפים אם אני לא טועה. בלוויה של סבא, לפני שנה, היו פחות מחמישים איש, וגם זה בקושי. זה קצת אירוני. אדם כמו סבא שלי שעבר את השואה, וחי שמונים ותשע שנה הצליח למשוך ללוויה רק חמישים איש, ורוני שביסודי כולם שנאו אותו חוץ ממני, אסף כמה יותר מאלף. לא הזיז לי, שאת רוב האנשים שבאו ללוויה שלו הוא לא הכיר בכלל. כשאני עורך מסיבה לא איכפת לי מי יגיע, העיקר שהאולם יתמלא. קנאתי ברוני. גם אני רציתי לוויה של כמה אלפים.
בדיוק עמדתי להגיע למסקנה הסופית שלי בנושא; משהו בסגנון: "אם אתה מת בשיבה טובה-הלוויה משעממת. אם אתה מת 'בטרם עת' יש לך סיכוי טוב לרייטינג גבוה". אבל הערבי קטע את מחשבותיי. זה לא כאב כמו שתמיד חשבתי שזה יכאב. היה משב נעים של אויר חם, ואז דגדוג קל בכל הגוף, כשהוא נקרע לגזרים. אומרים שהנשמה עולה השמיימה מיד ברגע המוות. זה לא מדויק, לפחות לא במקרה שלי. אולי הם היו קצת עסוקים שם למעלה. אחרי הכל, עשרים ושלוש נשמות שעולות בבת אחת זה לא צחוק. הזקנה דווקא שרדה.
סיימו לאסוף אותי לאחר כשעתיים, ועדיין לא העלו אותי לשמיים. אבל זה לא הפריע לי, העניינים בדיוק הפכו מעניינים, תמיד הרי רציתי לנסוע באמבולנס. הסיעו אותי בבהילות להדסה, אך מיד כשהגענו קבעו את מותי והסיעו אותי לאבו-כביר. אין טעם להשקיע במאמצי החייאה בנפגע במצב כזה, אמר הרופא, בהתייחסו למצבן המזעזע של שאריות גופי. בערב הגיעו הורי ועדי, החברה שלי בשנתיים האחרונות, לזהות אותי. הורי לא נראו כאילו יחזיקו מעמד, ועדי הסכימה להכנס לראות אותי. היא נראתה כאילו הזדקנה בעשר שנים. שיערה היה אסוף ברישול מאחורי ראשה, ותלתלים אחדים נפלו על עיניה, אך היא אפילו לא טרחה להזיזם. עורה היה חיוור כחלוקו של המנתח, ועיניה היו אדומות ולחות, כאילו לא הפסיקו לדמוע מהצהרים. המנתח הוביל אותה למרכז החדר שם היתה גופתי מונחת עירומה על אחת המיטות, מכוסה אך בסדין. כשחשף את פני, הופתעתי לגלות שהם נראו טוב בהרבה מאיך שנראו כשהוציאו אותי מהאוטובוס. הבטתי כעת בפניה של עדי, בעודה מחליפה גוונים. עיניה התגלגלו בחוריהן והיא התמוטטה. ראשה נחבט קלות בריצפה, למרות שמיהרתי לתפוס אותה. ידי חלפו דרך גופה הרפה; כל היום אני מתעכב כאן על האדמה, ולא הספקתי להתרגל עדיין להיות מת.
כשהתעוררה לאחר מספר דקות, על פניה הופיע חצי חיוך. היא סיפרה להורי שחלמה עלי אוחז בה. לאחר דקה קלה, התחלף מבטה לאותו מבט ריק כמקודם, כשהבינה שאני לא אאחוז בה יותר לעולם. זה לא הפריע לי, אני מכור לחיוך שלה, ואף שנמשך אך שניות אחדות הוא הספיק לי. את הזיהוי השלימו רק לאחר הבדיקה הגנטית, בבוקר יום שבת. הבדיקה קבעה, שאני אכן בנם של הורי בוודאות של תשעים ותשע פסיק תשע אחוז. תהיתי אם הורי יתפסו בעשירית האחוז הנותרת כדי להאמין שאני עדיין חי איפשהו, אך זה לא הטריד אותי לאורך זמן רב, סוף סוף משכו אותי למעלה.
לאחר שאתה כבר שם, הדברים בשמיים נעשים בזריזות. בדבר אחד צודקים הדתיים: אם אתה מת על היותך יהודי, אתה מגיע לגן עדן. התאים לי דווקא להגיע לגן עדן. קצת שקט ורוגע אחרי הלוויה המעייפת של רוני. עד מוצ"ש כבר ישבתי בצל התאנה, כשסבא רבה שלי מנסה לשווא ללמד אותי כמה פסוקים מהתורה. התלבטתי אם להגיד לו שיתן לי לנוח קצת, עברו עלי ימים קשים, אבל וויתרתי. זה לא הפריע לי כל כך, התמכרתי לחיוכו החם, שהתפשט על פניו, כשהפסוקים התרכבו על לשונו ויצאו מתוך פיו בנעימה מסולסלת.
ביום שלישי, הגיע העיתון של יום ראשון סוף סוף. התערבתי עם רוני, שיהיו אלף איש בלוויה שלי. הוא אמר שיהיו גג שבע מאות. במעריב הייתה תמונה מהלוויה שלי, ורוני שאל אותי אם זאת עדי שם. הנהנתי, והמשכתי לחפש את המספרים. הוא אמר משהו על כך שהיא נראית שבורה לגמרי, אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב, בדיוק מצאתי את המספרים: אלף חמש מאות איש. ניצחתי בהתערבות.
נותנים לנו לצאת מכאן פעם בשבועיים, לרדת לאדמה, לבקר את המשפחה. חבל רק שמשחררים אותנו רק בשעות הלילה, רוני מתלונן כל פעם מחדש. אך זה לא מפריע לי. אני חי עם מה שיש. בלילה אני יורד פעם לבית הורי, ופעם לביתה של עדי. מלטף את פניה של אמי, מנשק את שפתיה של עדי. מתמכר לחיוכיהן, כשחלומות עלי מציפים אותן. קלטתי את העניין די מהר. חלומות הם בעצם מגע של מלאכים. רוני גילה את זה רק לפני שבוע. אני עוד לפני שקברו אותי. תמיד ידעתי שרוני קצת איטי. בבוקר כשהיו מתעוררות לאחר ביקור שלי, היו לעתים פורצות בבכי, לעתים מתקשות לנשום, לאחר שהיו מבינות שאני אינני, ושהיה זה רק חלום. רוני אומר שאני לא נותן להן לשכוח, אבל אני לא מקשיב לו. אני מכור לחיוכיהן, ומחזיק מעמד עוד שבועיים עד הביקור הבא.
