היא מתעוררת מוקדם בבוקר, כמו תמיד, דקה לפני השעון המעורר. שוכבת בצד שלה של המיטה הזוגית הרחבה. כבר זמן מה שהיא אינה ישנה באלכסון, אינה מתענגת על המקום הפנוי הרב. לפעמים היא חשה שהיא טובעת בים הסדינים. גם כרית אין כבר בצד השני של המיטה. ולמרות שהיא ישנה במיטה כל לילה, נראה כאילו בצד השני של המיטה לא ישן אדם נוסף מעולם.

היא מאלצת את עצמה לקום מהמיטה, ולהתחיל את סדרת המשימות השנואות עליה של הבוקר. היא נכנסת לחדר האמבטיה, ידה נשלחת מתוך הרגל לסוגר ואז יורדת לאט בחזרה, משאירה את הדלת פתוחה. רק אלוהים מסוגל לראות אותה בדירה הזו שאף גבר לא ביקר בה זה שנים. היא פושטת את כתונת הלילה ומסתכלת על עצמה במראה. מעבירה יד סולדת על הגוף השנוא הזה עליה, שהפסיקה לטפח אותו כבר מזמן. הגוף הזה שנשאר כה יפה, כאילו כדי לזרות לה מלח על הפצעים שמדממים ללא הרף, כי לא יהיה עוד מי שיאהב. היא מכריחה את עצמה להתקלח, עומדת מתחת לזרם המים הקרים.

לאחר מכן היא עומדת מול המראה בחלוק. מסרקת את שיערה בתנועות איטיות כמו מתוך טראנס. אוהבת את תחושת הדקירות הקטנות כשהמסרק נתקל בקשר.

היא מתלבשת ומתפללת תפילה קצרה ומוכנית. בתפילתה היא כבר לא כועסת ולא מתריסה. רגשותיה מנותקים מהפה הממלמל ברכות שבח והודיה לאלוהים.

במטבח היא פותחת את המקרר ומשתעשעת בהתלבטות מה לאכול לארוחת בוקר, ואז מוציאה את קרטון החלב היחיד שעומד שם, ומטביעה בו את הקורנפלקס שעומד פתוח מארוחת הבוקר של אתמול.

בזמן שהיא לועסת, היא צופה במהדורת החדשות של הבוקר בעניין רב. צרות ומכאובי העולם משכיחים את שלה. בשבע וחצי היא יורדת למטה. אוספת את צרור המכתבים מתיבת הדואר. רפרוף מהיר מגלה שהם כולם מכתבי חשבונות. היא משחררת אוויר בהקלה, דוחפת אותם לתיק וממהרת לתחנת האוטובוס. היא תופסת את האוטובוס בשנייה האחרונה, מתחמקת מהמבט שנותן בה הנהג.

היא מוציאה מארנקה את כרטיס החופשי-חודשי, מעבירה אותו בחטף לפני הנהג, שעדיין בוהה בה, ומחליקה לאחד המושבים הפנויים בירכתי האוטובוס.

הטלפון הנייד שלה מצלצל, והיא ממהרת ומשתיקה אותו, נותנת לו לצלצל בדממה עד שהמשיבון עונה.

זה שוב אריאל, הבחור ההוא שהיא מתחמקת ממנו כבר חודשיים. הוא עקשן יותר מקודמיו אבל עוד מעט גם הוא יפסיק להתקשר, כמו רבים שניסו לקשור עימה קשר רציני.

"אתם לא מבינים," היא מנסה להסביר להם באותו נוסח קבוע, "אני לא יכולה," והם ממשיכים ללחוץ, לא מצליחים להוציא אותה מהראש. "אני לא יכולה להתאהב עכשיו.." היא אומרת להם, יודעת שאין טעם, שלא יהיה לזה עתיד. יודעת שבכל מקרה יעזבו אותה כשייגלו שהיא פגומה, שהיא אינה יכול להביא ילדים לעולם. "אני נשואה," היא ממלמלת במבט מתחנן, מסתירה בהיסח הדעת את אצבעותיה העירומות מטבעת. "אנא, אל תשאל עוד," והם בדרך כלל לא שואלים. אך אריאל המשיך, מרגיש שהיא מסתירה ממנו משהו, רוצה להיות איתה למרות הכל.

היא יורדת מהאוטובוס לבסוף, ונכנסת לגן שבו היא עובדת כגננת מאז שאיבדה את היכולת ללדת ילדים. היא לא חלמה שתהיה גננת לפני כן, אך מצאה שהגן הוא הזדמנות לדברים שהיא אינה מסוגלת להם בעצמה. הזדמנות לאהוב, להיאהב ולגדל ילדים- במקום אלו שלא תוכל ללדת.

היא הגננת הכי צעירה בגן, אך עובדת קשה מכולן, והיא תמיד שוחקת את עצמה בעבודה, שוכחת את עצמה עם הילדים.

כשהיא חוזרת, תשושה אך זורחת, היא שוב בודקת את הדואר. מנהג שהפך אצלה לכפייתי. להפתעתה מחכה לה מכתב. ביד רועדת היא תופסת בקצה המכתב והוא משתחרר מאצבעותיה מספר פעמים עד שהיא מצליחה לבסוף להוציא אותו. המעטפה מגלה שהוא מחוץ לארץ. היא אוחזת בו וממששת אותו בבעתה.

הנורא מכול אם הוא קשיח או כבד. הוא מתאכזר אליה לפעמים- במכתבים שלו. הוא יודע שהיא מצפה להם באותה מידה בה היה פוחדת מהם, כי זו הדרך היחידה שלה לדעת אם הוא החליט לגאול אותה סוף סוף מהייסורים.

חששותיה מתממשים. המכתב קשיח, היא יכולה לחוש זאת. היא מכניסה אותו לתיק. היא תפתח אותו אחר כך בבית, רק לא בחדר המדרגות.

כשהיא נכנסת לדירתה, הדמעות כבר שטפו את האור מעיניה. היא בודקת את ההודעות במשיבון, מקשיבה להודעה מאימה שמזמינה אותה לשבת, ואחר כך מתיישבת לשולחן ומניחה עליו את המכתב. היא אינה ממהרת לפתוח אותו. רק יושבת ומביטה בו, מסדירה את נשימתה.

אח"כ מתחיל הטקס. היא מתחילה לפתוח אותו נזהרת לא לקרוע את השוליים, מנסה להשאיר את המעטפה כמעט שלמה, משומשת אבל בתולית.

בפנים מחכה לה תצלום. הנה הוא, חיוך פרוש על פניו. בעיניו אותה קריצה שפעם פירשה אותה כשובבות. מבטו מרושע, לועג לה. אט-אט היא מסיטה את המבט ממנו, אל זוגתו שעומדת לצידו ונראית מאושרת. הבטן שלה כבר תפוחה מאוד, והיד שלו מונחת עליה, מלטפת אותה. היא מעבירה את אצבעותיה על הבטן של האישה בתמונה, מרגישה איך מעיה מתהפכים בקרבה, נקשרים באלפי קשרים.

שמונה שנים עברו מאז שעזב אותה ללא גט, וברח לחוץ לארץ. וכעת הוא עומד להפוך לאב.

אנחה עמוקה משתחררת, והיא מצטמררת למשמע קולה שלה. היא משאירה את התמונה על השולחן ומיטלטלת אל חדר השינה שלה, קוברת את עצמה תחת השמיכה, מייחלת למותה. נשימתה הקטועה מתייצבת לבסוף בשינה עמוקה.

כשהייתה קטנה חלמה תמיד חלומות דמיוניים ופרועים בשנתה, שטה על פני עולמות מופלאים ופנטזיות ילדותיות. וגם עכשיו היא חולמת על בעל אמיתי, ועל ילדים שיהיו באמת שלה, ועל אהבה, ועל אמון. ועל עוד דברים שלעולם לא יקרו כשתתעורר אל העולם האמיתי.

והיא ישנה כך במשך שעות ארוכות ומתעוררת רק בעלטה המוחלטת של השעות החשוכות של אמצע הלילה.

היא מגששת אחר הטלפון הנייד שלה כדי לבדוק מה השעה ורואה שאריאל שוב התקשר. היא יושבת כך עם הטלפון ביד, ושמו של אריאל מאיר אותה באור כחול. ובעוד מתפוגגות שאריות החלום, היא מחליטה להיעתר לו, אולי אפילו ללדת איתו ילד, למרות שאסור על פי ההלכה. כי הילד ייוולד בצלם אלוהים. ממזר.