במרוצת סוף שנות השבעים או תחילת השמונים חל תהליך "שנדדציה" בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, כלומר- החנויות שהיו בבעלות אשכנזית, ספניולית או תימנית מוותיקי היישוב, נמכרו האחת אחרי השנייה לסוחרים גרוזינים ממולחים ובעלי עניין חנויות מאפה, ירקות ובגדים פינו מקומן לדוכנים של קסטות, פלאפל או שווארמה בפיתה. זאת בשל שדרוג מעמדם של בני העליות הקודמות אשר התבססו טוב והיטב בארץ. אחת מן החנויות הללו הייתה שייכת למר ארדיטי, מיקו ארדיטי שבבעלותו הייתה ירקניה מצליחה עם שפע ירקות העונה, כעת התנוססה בחזית מודעה: "חנות למכירה -פרנסה בשפע" מיקו -אדם חסון, צנוע וחרוץ בגיל העמידה ובעל כובע קסקט נצחי, היה דור שני למשפחת ירקנים עוד בבולגריה, כשעלו לארץ בשנות השלושים, פתחו באיזור, מספר חנויות ירקות ועתה התבססו די הצורך בכדי למכור את החנות להתפתח כלכלית ולעבור מן האיזור. הקונה נכנסה לחנות של ארדיטי, מראה כמראה גרוזיני טיפוסי, חיוך נעים נסוך על שפתיה, והיא עטויה מטפחת ראש שחורה.שרשרת זהב ובה סמל אתרוג מוזהב עדוי היה על החזה. ארדיטי נשא ונתן עם הקונה על מכירת החנות ועל החוזה, הם הצליחו להגיע לעמק השווה על כוס קפה,ואז לרגע אחד נצמד מבטו אל השרשרת עם סימן האתרוג, הוא שאל אותה: "שרשרת אתרוג, יש שרשרת אתרוג מהסיפורים של אמא שלי, אולי הייתם באיזור הבלקן, תורכיה או בולגריה?" הקונה ששמה היה שושנה שללשוילי פתחה את פיה ובלדינו עסיסית וצחה אמרה: "כן, השרשרת היא מאבא שלי, לאבא שלי הייתה חנות ירקות באיסטנבול בתחילת המאה, אנחנו היינו מדברים גרוזינית מעורבבת עם לדינו, אחר כך בגלל הפסדים הכבדים עברנו לגרוזיה בחזרה. קללה נחתה על החנות מאז שאבא שלי גידף וקילל נערה צעירה בחנות- לוס פקאדוס" ארדיטי חשב לשניה, הסיפור הילך עליו קסם, הדמויות היו מוכרות מעברו המשפחתי. הוא מלמל: "גברת שושנה, אותה נערה הייתה אמא שלי, בואי ואספר לך את כל הסיפור אמי הייתה נערה צעירה וענייה שחיה בעיר בורגס אשר בבולגריה, בת יחידה לאביה האלמן שלו היה דוכן ירקות מצומקת בשוק של העיר. הם התמודדו עם פרנסה קשה ביותר. באחד מן הלילות חלם אביה-מר קלדרון עליו השלום שהנה באיסטנבול, בבזאר הגדול, ישנו לימון פלא הגדל בכל מקום, כולל בארץ כמו בולגריה, ואם מישהו יביא אותו ויגדל אותו, הרי שמובטחת לו ברכה ופרנסה. הוא עצמו היה חולני וקשה יום ולכן סיפר לבתו אלגרה את הסיפור והוסיף: "קרידה מיה, אתן לך דמי נסיעה לאיסטנבול, מכסימום תעשי טיול ותחזרי, דיו בנידיצ'ו" אלגרה שזאת אמא שלי, לקחה עגלה ונסעה בגבעות הירוקות של בולגריה לאורך חוף הים, עד שהגיעה לעיר המהוללת איסטנבול, שם התארחה אצל משפחה יהודית. למחרת שאלה עוברים ושבים על אודות הלימון הפלאי, כולם כאחד אמרו לה כי הלימון קיים אך ורק אצל הדוכנים של היהודים הגרוזינים שגרים ברובע המזרחי. אלגרה נכנסה לחנות ירקות, בעל הבית הבריון ששרשרת אתרוג כמו זו שלך עדויה הייתה על חזהו השעיר, הביט בה במבט ערמומי. ברגע שנכנסה הוא חסם את דלת היציאה. היא עברה בין מדפי הפירות וחיפשה לימון פלא, היא שאלה את המוכר: "יש לך לימון פלא?" "גברת, כאן זה לא חנות קסמים, ואני לא קוסם" היא בחנה כמה לימונים הכניסה אותם לשקית ושילמה 1 בישלק -מחיר גבוה ממחירם, לבעל הבית. הוא ראה את הסכום, לקח אותו והכניס בתיבה שאותה סגר מיד במפתח: "גברת, זה עולה 3 בישלק, לא פחות!" "איך 3 בישלק כשהנסיעה לכאן עלתה 4?" תמהה "לימון פלא או לא לימון פלא?" השיב היא התווכחה אתו והוא בשלו, והבישלק שלה נח בתיבה הסגורה, עוברים ושבים שמו לב למהומה הקטנה שהתפתחה. לפתע הוא התעצבן וצרח עליה: "שנדדה דמיקולו, שנדדה בוקה דל טרקצ'י- החוצה מן החנות!" הוא נטל מספר לימונים רקובים במיוחד וזרק עליה ורגם אותה כשהוא צועק: "עופי מכאן צ'פצ'ולה אחת סוזיה !" והיא המסכנה, נסה מן המקום בבכי מר כשלימונים רקובים מכתימים את שמלתה, נכנסים לתוך תרמילה ומבזים את כבודה והעוברים והשבים, יהודים כמוסלמים מביטים במבטי בוז כלפי אותו בעל בית מרושע. בזויה ומוכלמת עד עפר חזרה אלגרה לבית אביה וסיפרה לו את כל הסיפור: "בתי, מי שהרוויח הוא את, הבריון הזה אמנם הרוויח בישלק, אך עתה הוא הפסיד את עולמו, לטווח הארוך אנחנו הרווחנו" והוא הביט בתרמילה של אלגרה, הוציא משם מספר גרעיני לימון שהתייבשו: "תשתלי את זה באדמה, בחצר, תוך כמה שנים נתחיל להנות" לאחר כמה שנים עלו עצי לימון מופלאים, ירוקי עד בחצר בית קלדרון, התנובה הייתה פרי עסיסי ועגלגל מלא עסיס וברכה שנמכר בשוק של בורגאס במחירים מפולפלים והעשיר את האב ובתו. הלימונים נודעו כל כך עד כי מלך בולגריה בכבודו ובעצמו, ביקש משלוח מיוחד לארמונו. בשנות השלושים עלינו לארץ ופתחנו מספר חנויות בפלורנטין, בצפון וכאן, ברוך השם הגענו לאן שהגענו" סיים ארדיטי וספק כפיו. "ועכשיו שמע נא את הסיפור שלנו" השיבה שושנה בחיוך נוגה: "מאז שאבא התייחס בגסות לאותה נערה לעיני השכונה, חדלו האנשים מלבוא אל החנות מפני שהשמועה עברה מפה לאוזן, הוא אמנם הרוויח מטבע אחד, אך הפסיד מטבעות רבים. מרוב הפסדים וחובות נאלצנו לשוב לגרוזיה, שם נפטר אבי בטרם עת. ואנו גדלנו בעוני ויתמות. לפני כמה שנים קיבלנו אשרת עלייה, אני עבדתי בשטיפת מדרגות ובמסעדה, עד שקיבלתי די כסף בכדי לרכוש חנות לפרנסה" "המעגל נסגר, אם כך" אמר ארדיטי והוסיף: "אם את רוצה להתעשר לטווח ארוך, זכרי את הסיפור שסיפרנו יחד" שושנה הוציאה את השרשרת, הראתה לו ואמרה: "הלקח תלוי עליי כבר כמה שנים טובות, ומעתה הוא יהיה נר לרגלי"