לאחרונה איבדתי את אמוני במלים לאחרונה? זה התחיל כבר די מזמן, לפני כמה שנים, בתהליך הדרגתי, לאט לאט התחלתי לשנוא אותן, על כך שהן מאפשרות לכל בדאי לעשות בהן כרצונו, חסרות אופי. כל מילה שפגשתי קיבלה כבר כ"כ הרבה משמעויות, עד שאיבדה את זהותה. בהתחלה זה היה עבורי אובדן קשה למדי, מלים היוו בשבילי כמעט הכל, אבל אז התחוור לי לאיטו שהעיתונים הולכים ומתמלאים בשקרים, והמלים פשוט נותנות שיצבעו אותן בצבעים מעוורים, בכותרות ענקיות, וככל שהכותרת גדולה יותר, השקר שמאחוריה גדול יותר והכתב שמאחוריה יותר ויותר מנותק מהמציאות. אלא כאשר כל הכתבים מנותקים מהמציאות לטובת מציאות חלופית, החלופית הופכת למציאות היחידה מסביבי. זה הכעיס אותי, ולא יכולתי לכעוס על הכתבים בלבד, למלים יש חלק חשוב בכל זה. אני, שהמורה להבעה הייתה היחידה שהצליחה להבין אותי, אני שתמיד חלמתי להיות קופירייטר או כתב מגזין או שניהם, הבנתי שכל חיי שאפתי להגיע לעמדה שבה אוכל לעוות מלים, או להמציא מלים בשביל אינטרסים בזויים הכרוכים בכסף, כוח או תאוות פרסום. פתאום מצאתי עצמי בחברה בה הקופירייטר הוא סוג של אלוהים, ואם זה כך איך אוכל להפריך את הטענה שהתנ"ך הוא מסע הפרסום הראשון של הפרסומאי האולטימטיבי? ערימות השקרים וזרמי האינפורמציה החלו להלום בי באותה תקופה, לפני שלוש שנים בערך, אבל אני נלחמתי, הייתי משוכנע שמאחורי המלים מסתתרת אמת, ניסיתי להתכחש לעובדה שגם סופר רומנים, כל סופר שהוא, הוא סוג של יחצ"ן מעורב בגוזמאי, אבל העדויות החלו להצטבר בזו אחר זו. לאחר שכתבי העיתונים והפרסומאים התגלו לי במלוא עליבותם, כבר לא יכולתי להימנע מההשוואה לסופרים סוג ב', ואחריהם גם לסופרים שהערכתי, הרי אומנות הסיפור אינה שונה בהרבה מהכתיבה העיתונאית, בכתיבה העיתונאית מסופרת בדיה שאנו מצפים ממנה להיות אמת עם צבע, וברומן מסופרת בדיה שאנו יודעים שהיא בדייה, אבל היא נשענת על אותה מערכת של חוקים והיגיון שבבסיסם אמיתות מסוימות וגוונים רבים. מצאתי את עצמי כותב פחות, וקורא פחות, אבל נלחמתי, התעקשתי להקיא מתוכי מלים, ניסיתי לצמצם במטאפורות, ניסיתי להימנע מלהפוך מלים לסיסמאות, לברוח מהתופעה בה מילה הפכה לסוג של דוגמנית, למישהי שמשתמשים בה בזכות יופיה לצרכים שיווקיים, עד שהיא הופכת למותג בפני עצמו, לכוכבת מדורי רכילות שרוצה תוכנית טלביזיה, קו מוצרים או חטיף על שמה, ומוצאת עצמה זקנה אחרי שנה, נאטמת באיזו נישה במקרה הטוב, או מחלטרת במקומונים במקרה הטראגי. בשלב מסוים הבנתי שאני הרבה יותר נהנה ללמוד בסיס של שפה חדשה, מלהתעקש למצוא משמעויות מעוותות למלים ותיקות שללא דימוי הן כלום, גיליתי שהמלים היחידות שקרובות להיות אמת הן מלים חדשות שאני לומד בשפה חדשה, אוכל הוא אוכל, כסך הוא כסף, שמחה היא שמחה וחיים הם חיים. וברגע שכותבים אותן, באותו רגע בדיוק הן מתחילות לאבד את המשמעות הטהורה שלהן. הפסקתי לכתוב, רק כך יכולתי להפסיק לכעוס על המלים, ועל אלה שהן נותנות להם להשתמש בהן למען כל מטרה. הפסקתי.