כי כשמתתי, הייתי אותך נעצבת. ורק דמעה אחת עגולה, גדולה ונוצצת. ואת יושבת תמירה, ואת אצילית ויפה. ואני מרחף מעלייך; לא יודע אם לעוף מעלה, או לשוב אלייך. מביט בך זקופה, ועינייך יהלומים חיים; פועמים, מביעים... ואני הוא ליבך הקרוע: לאפשר לי לעוף? לקוראי אלייך-אלי? ועינייך פוגשות את עיני רוחי, את חושבת - בוא... כואב לי לראות אותך קרועה ושבורה, מתאחדת עם ההוויה... אני חוזר אלייך, פוקח את עיני. אנחנו מביטים זה בזו, אין צורך במילים. אני מחבק אותך, שוב לא אנטוש אותך. ואת קוראת לילדים.