הוא הגיח מולי. דרקון עם שלושה ראשים הביט בי בעיניים גדולות. מה מעשי כאן, אתה שואל? ומה בדיוק מעשיך בתוך קופסת הגפרורים שלי? הדרקון חייך. סימן טוב. שיחת רעים לא תזיק לי כרגע. בחנתי אותו. חוץ מקצת עשן מהנחיריים והשיניים הגדולות, היה נראה חביב ולא מזיק. "רוצה לשתות תה?" שאלתי. הוא פקח זוג עיניים גדולות. לא מבין עברית? מזלך שלפני שבועיים עברתי קורס בדרקונית. "אָגַנְדַה בָּהוּ מַטוּ?" הבנתי. לא אוהב תה אבל ישמח לכמה עוגיות. האמת שהוא קצת רעב.. הורדתי מהמדף את קופסת העוגיות והגשתי לו. תתכבד. הדרקון נחלץ סופית מקופסת הגפרורים והתיישב על שני כסאות מולי. ברגע שגמר לאכול התחיל לספר את סיפורו. האקט הקבוע. ההתחלה הייתה כמו כולם (בתרגום חופשי): "נולדתי בדמיסקי (עיר בדרקוניה), למשפחה עם עשרה דרקונים.." התחלתי להשתעמם. כל הסיפורים אותו הדבר. כל פעם שיוצא לי דרקון מאיזה קופסא בבית אני מקווה שהפעם יהיה שונה. נמאס לי מסיפורי הדרקונים הללו. למה שלא תצא לי פעם שוּגְלָה? (חיה נדירה בעלת פיצול אישיות, לפעמים בעלת 102 פיצולים שונים!). הצצתי בשעון: רק שתיים ורבע.. עיני החלו להיעצם. למה הוא לא גומר? פתאום שמעתי קול נפץ. הרמתי ראש בבהלה. מולי עמד הדרקון ובידו גזר. מאיפה הוא השיג גזר? (ידוע שדרקונים לא אוהבים גזרים במיוחד, ואפילו שונאים אותם). ניסיתי לצאת מהתסבוכת: אָגְל מוּ שַרוּמְפּ" (תן לי את הגזר), והוספתי: "אָמוּן" (בבקשה). אבל זה לא עזר. הדרקון קרב אלי והכה עם הגזר על ראשי פעמיים וחצי. מספיק כדי שאחוש סחרחורת והכל ייהפך לכחול מסביבי. "בָּאדוּרוֹ!!!" (הצילו!!!).. ---------------------------------------------------- פקחתי עיניים כשאור מסנוור שטף אותי. ילדה קטנה הביטה בי בתמהון. איפה אני? על קצה אצבעי נתלתה שרשרת חרוזים, ועל זנבי צמיד זהב גדול. על זנבי?! הילדה עזרה לי להיחלץ מקופסת התכשיטים והתיישבתי מולה. עדיין לא מאמינה שאני דרקון. הכל בגלל הגזר במטבח? כל חיי שמעתי סיפורי דרקונים אבל מעולם לא שמעתי שמכות עם גזר על הראש.. טוב, ת'כלס. מה עושים? הילדה כנראה הייתה טירונית ביחס לדרקונים, ולא ידעה בדיוק מה לעשות איתי. החלטתי לנצל את העניין ולשאול: "יש לכם גזר?" כנראה שהיא כן ידעה משהו כי היה נראה שהיא חושבת שהבקשה מוזרה. "לא כל הדרקונים אוהבים גזר אבל אני כן" הסברתי, "אחרי כן אני אספר לך את הסיפור שלי". מבט של הבנה. מעולה. הילדה נגשה אל המקרר ואני ניסיתי לחשוב בינתיים איך אני ממציאה סיפור משכנע על חיי הדרקוניים. לקחתי בזהירות את הגזר מידי הילדה והעברתי אותו מיד ליד. אולי אגלה בתוכי כוחות קסם? ומה עם הרעיון להכות על ראש הילדה החמודה? פסלתי את האופציות, עזבתי את הגזר והתחלתי בסיפור. אני בעצמי לא הייתי מאמינה לבליל השטויות שאספתי מכל הסיפורים ששמעתי, אבל הילדה האמינה. מזל שלא נפלתי על מישהו מבוגר.. ואז הסתבכתי. כל הדרקונים שהכרתי נעלמו בסוף הסיפור תוך כדי עשיית סלטה באוויר. לא ידעתי לעשות סלטה. מה עושים? להשאר בבית אי אפשר, וגם לצאת לרחוב לא. ידוע שדרקונים שנחשפים לשמש הופכים לאוּנִים (חיות שאוהבות מאוד מים אבל לא יודעות לשחות, וסופן שטובעות). לא רוצה למות.. הסיפור הסתיים ואני נותרתי לשבת. הילדה חיכתה בציפייה לתרגיל הסלטה ואני לא ידעתי מה לעשות. הבטתי בגזר שבידי. מה קורה אם מכים פעמיים על אותו ראש? הילדה נהייתה חסרת סבלנות ולי לא נותרה ברירה. כמה פעמים עם הגזר? פעמיים וחצי? הנפתי את הגזר מעל ראשי ופניה ההמומות של הילדה התמזגו בירוק שאפף אותי. הרגשתי כאילו אני נמחצת בכוח.. "בָּאדוּרוֹ!!!..." ---------------------------------------------------- פקחתי עיניים בזהירות. איפה אני? עמדתי במרכז נהר מוקפת במים עד הצוואר. מצמצתי מול קהל עצום שהתחלק לשני מחנות. מעבר הנהר האחד היו בני אדם, ומן העבר השני קבוצה ענקית של דרקונים. הרצתי במוחי את כל הסיפורים שהכרתי. מעולם לא שמעתי על מקום בו יש מפגש שכזה, ודרקונים בשמש.. והכי חשוב: מה תפקיד ההוא (אני) במים? בחנתי את ידי. לפחות חזרתי לצורתי הטבעית.. נשמע רחש קל. האנשים התחלקו לשני טורים. בתווך, על מעמד מיוחד, הונח משהו כתום. במאמץ רב קבעתי שכנראה זה גזר. הגזר שלי מהמטבח? הדרקונים נחלקו אף הם ובאמצע עמד מבויש דרקון צעיר. אותו זיהיתי. זה הדרקון שהיה אצלי בבית! ה..מעמד החל. את השפה זיהיתי כדרקונית קדומה. הכרתי את הניב אך לא הבנתי כלום. כולם התדיינו ביניהם והצביעו עלי, על הדרקון הצעיר ועל הגזר. כמה אנשים חייכו אלי בעידוד מבעד להמון אבל אני התחלתי לפחד. בדרקונית קדומה משתמשים רק לחקיקת חוקים ולמשפט. למה אני עומדת למשפט? כי לא שמתי לב לגזר במטבח? ואולי כי לא יצאתי בסלטה בסוף הסיפור? הבטתי ביאוש בסירה שקרבה לעברי. כנראה שהגיעו להכרעה. מה יעשו איתי? מעכשיו והלאה אני תמיד אקשיב לסיפורי דרקונים עד הסוף ולא אכניס יותר גזרים לבית לעולם! מבטיחה!.. הסירה נעצרה מולי. דרקון עם כתר סגול אחז ביד אחת בידית של סיר (?) ובידית השניה אחז אדם עם זקן ארוך, גם הוא עם כתר סגול על ראשו. בתנועה אחת לפני שהספקתי לזוז הלבישו השניים את הסיר על ראשי. לא ראיתי כלום. בתוך החושך החלו להישמע קולות: "נגזר דינך.. נגזר דינך.. נגזר דינך.." המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי הייתה "בָּאדוּרוֹ" חלוש והכל התערפל.. ---------------------------------------------------- התעוררתי בבהלה. מתתי? איפה אני הפעם? התמונה הלכה והתבהרה. מולי ליד השולחן ישב הדרקון הצעיר ודיבר. "בגיל עשרים החלטתי להתנדב לוועדת החקיקה של העדה.." נשמתי לרווחה. לא אכפת לי לשמוע על חקיקה כל עוד אני לא נאשמת. השעון הראה על שתיים ועשרים. עוד כמה מילים והדרקון סיים את סיפורו. חייכתי וצפיתי בו עושה סלטה ונעלם. אולי יום אחד גם אני אלמד איך עושים את זה.. והמסקנות? לפעמים אין מסקנות. יש רק שטויות.