פעם רציתי להמציא מכונת מחשבות. קטנה וקומפקטית שאם שמים אותה על הראש יכולים לקרוא את כל המחשבות שעוברות בראש של מי שמסתכלים עליו. ממש רציתי. כשגדלתי הגעתי למסקנה שזה טיפשי בגלל שככה לעולם לא יוכלו לעשות לי מסיבת הפתעה, אז ויתרתי על הרעיון.. ובמקומו חלמתי על מכונה שאם מחברים אליה שני בני אדם, כל אחד יכול להרגיש בדיוק את מה שהשני מרגיש: כאב, שמחה, אהבה.. אבל גם החלום הזה נגוז בענני המציאות.. אז מה אני מקשקשת לכם? בעצם רציתי לספר על משהו אחר לגמרי. הסכיתו ושמעו: ביום רביעי שעבר, הלכתי לי לתומי ברחובות ירושלים, וכהרגלי בקודש בחנתי את האנשים שעברו מולי: זה - היה לו יום גרוע, זה - היה לו יום טוב, וזה חולם על חברה שלו.. ומבין כל האנשים פתאום ראיתי אחד מזה משונה: הולך כפוף, נראה כאילו לא התקלח שבועיים, והיה לו מן מבט כזה בעיניים.. ישר חשבתי: מחבל! אבל המחשבה נפסלה אחרי כמה שניות, מכיוון שלא תאמינו - האיש בא והתיישב ממש לידי! כשלא בא לך להתפוצץ אנשים כבר לא מחבלים.. מה הייתי אמורה לעשות? לא הספקתי לחשוב הרבה והוא כבר ירד. תחנה אחת? או שהוא נטול סדר עדיפויות כלכלי, או שהוא בכלל עשיר בתחפושת.. ואולי צדיק נסתר? בעודי משתעשעת ברעיונות רכנתי בכדי לקשור את שרוכי, ומתחת למושב התגלתה מול עיני במלוא תפארתה שקית חומה גדולה.. אז הוא היה מחבל! ידעתי! בעצם.. השקית נראית כמו כל שקית ממוצעת, והיא אפילו פתוחה.. שלא תחשבו שאני ממש משוגעת. באמת שלא הייתי פותחת אם לא הייתי רואה שזה בסדר.. ונחשו מה היה שם? לא תצליחו. היו שם פשוט גרביים. עשרים זוגות של גרביים (ספרתי!). למה בן אדם צריך כל כך הרבה גרביים? אל תשאלו אותי. אבל בלי שם, כתובת וטלפון אני בטח אמצא מה לעשות איתם.. אז לקחתי את הגרביים. בסקירה שעשיתי בבית גיליתי שכולם לבנים, חוץ מזוג אחד בצבע כתום. תודו שזה משונה! אבל גם האיש היה משונה אז זה בסדר (: או שלא.. שלא. למחרת לבשתי את החולצה הכתומה שלי, ובתחושה חגיגית לא ברורה גם את הגרביים (הכתומים כמובן!). הטלפון צלצל וניגשתי לענות. תקשיבו טוב כי זה הלך ככה: - הלו, עדי? מה נשמע? - שושי! מה שלומך? אצלי הכל טוב.. (חוץ מהמבחן של אתמול..) מה איתך? - את בסדר? היה לך ממש קשה המבחן אתמול נכון? - אאה.. נכון.. (מאיפה היא יודעת?) - אני ממש מרגישה שהיה לך מעצבן.. - לא נורא. את באה מחר למסיבה (תגידי שלא.. אין לי כוח ללכת..) - אם אין לך כוח אז לא נלך. ממש לא בא לך? - אמרתי שלא בא לי? למה את חושבת? (מתי הספקתי לומר לך? אם רק היה לי בגד נורמלי בטח הייתי באה..) - אם את רוצה אני יכולה גם להביא לך משהו ללבוש.. רוצה? - אא.. נראה כבר מחר.. (שיחה ממש לא ברורה.. אני חייבת לסגור את הטלפון הזה..) - לא נורא שאת צריכה לסיים, נדבר כבר מחר.. ביי! קרסתי על הכורסא הסמוכה עם השפופרת ביד. מה זה היה?