אמש
שבו אליי
אותם הרגעים
בהם בכי חרישי
מפציע עיניי דבש
ואינו מפר דממת עולם
אינו זועק בקול רם
אותם הרגעים
בהם דמעות לבנות
נופלות קלות
אל רוך לחי ורדרדה
מלטפות את הצער
החבוי עמוק בנפשי
אותם הרגעים
בהם עולה בי געגוע
בהם עולה בי זכרון
של צחוק
של שמחה
של מאור
מתוך התמונה
שמפארת הדר פניך
מרוממת זיו תבל
אשר ישאר לעד
בוהק מתוכה
אותם הרגעים
בהם אני יודעת
כי היה
היה
ולעולם לא ישוב.
תגובות