"מי שהתעוררה עליו מרה שחורה – יסירה ממה שירחיב הנפש" (הרמב"ם שמונה פרקים פ"ה) ברגעים בהם געגועיי עולים על גדותיהם אני דולה מעומק זכרוני את דיוקן פניך ורוקמת לנפשי הזיה אני באה אליך,,, ובלילה ההוא הרוח תשרוק חרש אעלה במדרגות ביתך על מפתן הדלת אהסס קמעה אדפוק בדלת באלט, ואחכה,, הדלת תחרוק תתנדנד קלות ותיפתח בחריקה חרישית ואני אעמוד לי בפתח צנומה, רטובה, ורועדת אתה תביט בי בפליאה ותאמר : איזו מתוקה ! מבצר לבך יקרוס תחפן ראשי בשתי ידך ותאמצני אליך וכמו מתוך התום של פגישה מקרית נתוודע זה אל זו ונתחיל מבראשית