ישנם רגעים
בהם אני פשוט
נשרף
מרוב אהבה.
ומאידך ישנם רגעים
בהם אהבה זו הולכת ונכבית,
הולכת ומתכלה
עד אשר חוזר אני לחיות את חיי הרגילים
חיי המשעממים והנורמאליים
כאחד האנשים, כאחד האדם.
החזן הנודד
-
בן 34, נולדתי בבני-ברק, גדלתי ברמת-גן, בוגר ישיב(ו)ת-הסדר וצבא, בעל תואר ראשון ב'ספרות עמ"י' באונ' בר-אילן, משמש (כרגע)כחזן בדרום-אפריקה
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ------ יפה [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה לפעמים הניגודים השינוי הקיצוני הזה הוא מה שגומר אותנו כי אדם שיש לו הכל ופתאום הכל מתכלה הוא חש ריק מטורף. לכן צריך להאיחז בדבר שאינו בר חלוף... [ליצירה]
- [ליצירה] מפעים... (גם הדרך וגם התוכן...) [ליצירה]
- [ליצירה] השיר באמת בנוי בצורה יפה וקליל כזה. אני רק מקווה שתשכיל להבדיל בין אש התשוקה שמתכלה לבין אש האהבה שהיא לנצח [ליצירה]
- [ליצירה] נחמד, אבל... איפה פה הפואנטה? חבל, אבל- ממך ציפיתי ליותר... [ליצירה]
- [ליצירה] גם אני רוצה אבל זה לא תמיד יוצא...צדיק אתה, צ-דיק! [ליצירה]
- [ליצירה] שיר מעמיק לכל הדיעות אבל אשמח אם תפרש לי אותו (ואפילו ב"הודעה אישית"). מעניינות אותי דעותיהם של הרב שג"ר והרב עדין שטיינזלץ בנושא יצירה (ויצירה אמונית- בפרט). הראל. [ליצירה]
- [ליצירה] כן, גם הפעם... יוצא לי להסכים עם ממזי... יצירה טובה אינה חייבת להכיל בתוכה כל-כך הרבה מוות... ובכל-זאת: זה היה קצת מנחם לקרוא על מישהי, שנזכרת בחייה בעבר (שהוא למעשה- ההווה, תקופתנו אנו), כשהיא כבר סבתא-רבה. אם רוצים אנו למצוא אופטימיות בסיפור, אולי זוהי האופטימיות הגדולה ביותר..! ככל יתר יצירותייך, גם זו (כאילו שאת צריכה אותי לשם-כך...)- יצירה גדולה. שבוע טוב לך, הראל. [ליצירה]
- [ליצירה] סליחה, מה זה צריך להיות? לא פרסמת את זה כבר פעם??? ושוב, (אומרים לך ואתה לא לומד!) "עשרה"=זכר, "עשר"=נקבה. וכל הנקבות=מכות! (סתאאאאם, פמיניסטיות, ממש לא התכוונתי...). לכן- לא 'עשרת' המכות, כי אם 'עשר' המכות. קאפיש? [ליצירה]
- [ליצירה] מה זה, wishful thinking? מכל-מקום, אהבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] כן, גם זה קצת עצוב... אבל הרבה יותר אופטימי מהשיר ה'עצוב באמת'... ואגיד לך איזו שורה מפורסמת (משיר קודש מפורסם) שיר זה הזכיר לי: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", שזו נבואה (פחות או יותר) די אופטימית... תתעודד אחי, תתעודד! [ליצירה]
- [ליצירה] כן, באמת הכל נזיל הכל יחסי. קראתי את שלושת שיריך האחרונים וזו המסקנה העולה מהם: החול הוא אולי החומר הזול ביותר והנדוש ביותר אך הוא יכסה את גוויות הגמלים בבוא זמנם, ההשתאות לנוכח המכונית ההדורה המתחלפת ברגשות-חמלה לנוכח הפרסונה הנכה (בעלת הקביים) היוצאת ממנה, והזמן- שמצד אחד מרפא את כל מה שזקוק לריפוי ומאידך- גורם ל"חוברי-חבר" למיניהם- להצטער על מעשיהם. אותו רעיון- הנזילות והיחסיות מובע היטב גם בשירך הקודם: דאגות, עליו הגבתי כבר. למקרא השיר האחרון, "רפואה" נזכרתי פתאום בתמונתו המפורסמת של סלוואדור דאלי, בדבר השעונים הנוזלים. גם הוא כיוון לאותו רעיון. אהבתי, החזן. [ליצירה]
- [ליצירה] ארז יישר-כוחך על אומץ ליבך. וכפי שהגבתי כבר על יצירתו של נפש ממללא, "מצעד הגאווה": זהו נושא כאוב, וטוב שיש מישהו שמעלה אותו. כיוון שאני יהודי-דתי, אגדיר זאת (ההומוסקסואליות) כסטייה מדרך-הטבע. אתה אולי לא תסכים איתי, וזו זכותך המלאה. אך אני מאמין באמונה שלמה, שאפשר להתגבר על-כך, אם רוצים באמת. שבוע-טוב לך, הראל. [ליצירה]
- [ליצירה] ההה, אהוב אהבתי!!! אתה גדול, אתה... זו לא רק אגדה יפה, זוהי גם 'פארודיה' נפלאה על כל האגדות למיניהם... (יוצרים אחרים יאמרו: "אל תגיד 'פארודיה', תגיד 'פאראפראזה', אך לי- אין זה אכפת כלל וכלל...). קבל ח"ח גדול ואוהב, הראל. [ליצירה]
תגובות