מצוות ייבום.

פרשייה זו של מצוות ייבום דומה רב בה הנסתר על הגלוי
נתחיל בכך כי לעניות דעתי הצירוף "יבמה" ככינוי לאשת המת בהקשר זה
איננו מתחייב מהכתוב. לכאורה אין מוסד של "יבמה" בתחילה היא אשת המת
ובשלב קצר היא בשייכות ענינית אך בגדר "יבימתו" וזהו.
לי נראה כי התורה בכוונת מכוון נמנעה מלכנות את אשת המת בהגדרת "יבמה".
כאמור רק באופן כללי ורק בהטיית שייכות ובשלב מסויים של התהליך .
כשהיא מכונה כאמור : "יבימתו" [של האח החי]
על כל פנים עיקר דברינו לעניין זה אינו בסימנתיקה המיותרת כאמור.
אלא במהות היורדת לשורש העניין.
אנו מבקשים לטעון כי מהותה של פרשייה זו טעון דווקא במילים הראשונות שבהן היא נפתחת לאמור :
"כי ישבו אחים יחדיו".
רוצה הכתוב לומר כי פרשייה זו רלוונתית אך ורק באותה הסיטואציה.
שבה אחים יושבים יחדיו כשותפים באותה הנחלה.
מעובדה זו גם נגזרים כל יסודותיה האחרים של פרשייה זו.
אם כן במה דברים אמורים :
יושבים שני אחים בנחלה אחת ולפתע האחד מת והותיר אך אלמנה.
במקרה זה יוצא שכל הנחלה עוברת לכאורה אך לאחיו החי כיורש
והאלמנה יוצאת קרחת מכל בכיוונים.
באה התורה לטובתה ולצידה של האלמנה.
לאפשר לה שזרע ממנה יירש את חלקו של בעלה המנוח בנחלה.
ולכן הטילה על האח החי את מצוות היבום
שיבמה הוא שידאג לכך שיהא ילדה ויהא "במה" לחלק את הנחלה גם בהמשך על שמו של אחיו המת .
ועתה אם מכל סיבה שהיא לא מתממש תהליך הייבום.
כי אז מורה התורה לקיים תהליך של חליצה.
חליצת נעל היבם על ידי אשת המת.
רבים התקשו להסביר את הדינאמיקה שבבסיס פעולה זו של החליצה
אך דומה שעתה לאור הבהרת היסוד כאמור הדברים מתבהרים משהו.
כאילו בתהליך החליצה האלמנה גורמת לו לאחי החי - היורש
להמשיך מכאן ואילך להתהלך ללא נעל אחת.
משל הוא דורך ברגל היחפה על חלק נחלה שאינה שלו.
ושהיא מקודשת לאחר.
שלא רק ירגיש כביכול עובדה זו בכל קוץ ודרדר שעליו ידרוך ברגל היחפה.
אלא שידרוך עליה בחרדת קודש.
כיום לכאורה נדיר שמתקיימים כל אותם התנאים לקיום ייבום וחליצה.
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת, אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם