ענווה - היא צירוף של : "עוני" ו "הוויה"
עניו הוא אדם שתחושותיו סובבות תדיר סביב חוויה של עוני ההולך ומתגבר ובמה ?
בכבודו העצמי
כדי כך שאפילו אין הוא נבהל להשיב למחרפיו או משמיציו.
שימו לב כיצד הפסוק מתחיל : "והאיש משה…"
כאילו כתגובה לדברי הסרה של מרים באה השתיקה שנובעת מהאיש משה.
"וו" החיבור במקרה זה בא להעצים את שתיקתו מתוך ענווה כאמור.
כלומר למרות היותו "איש" הוא כל כך עני בכבוד עצמי
עד כי אפילו אין הוא חש להגיב או נבהל להשיב למשמיציו.
ולכן על רקע זה, מובנת וברורה לכאורה ההתערבות של ה'
ותוך מתן ההנמקה כאמור :
כי משה עניו מאד…
ומשום שהוא מענוונותו אינו משיב
הקב"ה נחלץ להשיב במקומו או בעבורו
אשרי אדם שהקב"ה רואה להחלץ
ולשמור על כבודו
והיה אם יש קורא לדברים
והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת
אנא חמישה לצדקה
כי ממנה תוצאות חיים של גאולה
