'תודה לאל, זה  - גשם' סיננתי ויצאתי את מפתן ביתי לרחוב החסר אדם.  ברחוב שיחקה הרוח העזה ברמזורים, בעלים ובשלטים. נדמה כי הם אינם נהנים. נקרעים מהעצמה שמכה בהם וקוֹוִים אל ימי האתמול - ימי החמה - בהם עשו מלאכתם נאמנה בשקט ובצנעה. לא הצטרפתי לתקוותם והפטרתי תפילה קצרה כי הרוח תישא אותי על כתפיה הרחבות לאורך השדרה, אולי הפעם אצליח לתמלל את דבריה. אתפוס את החוויה, אקשור אותה כמו סוס לפני בית-השתיה ובידיים מושטות קדימה אכנס פנימה והופ מייד אקדח לרקתה.

כך מנהגי כבר מספר שנים - ללכת סתם. לנכש אספלט ולזרות אפר סיגריות לחרוש רחובות ולקצור סמטאות. ביום כזה אין אנשים ברחוב. אנשים אוהבים להישאר בערב קר/גשום (מי מבחין בהבדל) בביתם ולצפות בטלוויזיה, לגלוש על מקלדתם, אני מעדיף ללכת סתם. הרוח מכה בי בגב ומערערת את שיווי משקלי, עושה את צעדיי מפותלים ונוקשים. לא כך, בגסות שכזו, ייחלתי שתנהג עמי. לפתע תפילה חדשה מתנוססת ברקתי. לִישרים בליבותם, משתננים בי פרקי התפילה תוך כדי טלטול אנא  ואנה, והמטים עקלקלותם.

עוגן אחד יש בימי החורף ברחוב, בדמותו של שמעון, יושב על הספסל ומבטו המהורהר עמו. על חור בספסל, שנראה כאילו אצבעו של אחד מקבצני השדרה קדחה, תחובה מטריה שחורה בקוטר מגרש כדורגל  - קיבל אותה ליום הולדתו השישים מאהובתו משכבר הימים, רחל – וזו מצילה את  זקנו (כמעט עד ברכיים) ואת חליפתו השחורה, ממטר השמים. פעם לשאלתי, חייך וענה כי אל לי לדאוג דירתו נאה והיא ממש כאן בסמוך (אצבעו מורה לכיוון דרום), אבל גשם זה גשם, אמר בגאווה ופרש ידיו לצדדים, אנשים כמוני (ההדגשה במקור) ששים על כל טיפה כעל כל הון.

דרך כלל אני ישן ורגליי מקופלות, כמו בימים הטובים בחורשת יער והאוהל נמוך, אולי כדי לחזור אחורה בזמן, לשוב לימים ראשונים כשהגמישות היתה ממני וָהֵנָה. אולי בשל אותם פעמים בהם ישבתי בין חבריי במעגל, על קצות האצבעות, כמו עובד בניין ערבי באכילת צהריים וליחששנו הוראות אחרונות. שינה כזו סימלה עבורי שנת שלווה ובטחון. בהתבונני בשמעון בזמן שיחותינו, היה אפו הרחב, קומתו הממוצעת  ופניו הקורנים מגלים לי כי ודאי גם הוא ישן ורגליו מקופלות הרי השלווה אחת עמו.

מספר פעמים ישבתי לצידו וכל עולמו נגלה אליי בדיבורו. סיפר על רחל וחיוכה אליו כשחזר מהפלגה ארוכה, על אף מסעותיו הארוכים אל מעבר לים. סיפר איך נקרע בין אהבותיו אך ידע כי רחל בעלת כושר עמידה ושאב בטחונו מכוחה. דיבר בערגה על התחברותו לאנשים 'מגוונים באישיותם' שתומי עין ושונאי חול. בדברו אליי כאילו דיבר אל עצמו, דיבר ואחז בימים הרחוקים כבקרש הצלה, ואנוכי הייתי המים הרבים מסביב, המשמשים כרקע שקוף לאובייקט המרכזי אך מגחיכים את כל הסיטואציה בהיעלמם. התרברב בפנים שוחקות בהציגו לראווה את  ויתורו על הקצף והשצף ('משכתי את החבל עד שכבר איים להיקרע'). ולא דילג על השנים האחרונות, איך נהנו על הקרקע המוצקה פה בדירה (שוב האצבע מורה) לִחְשש על פחדיו מאז שהלכה.

מי הגשמים הוסיפו למטור בהנאה גלויה, כאילו אימת מעגלו של חוני סרה מעליהם כבר לפני שבעים שנה, ורק המים בשולי הכביש, הדוהרים מכח חוקי הטבע, כאילו עצרו עצמם מליפול לתהום הביוב הקרוב (בין כה וכה סתום)  וצמאו לתהום אחר הקורא לכל צינוריך. צעדתי בדילוגים קלים בין השלוליות, כאילו ממתין לרוח שתבצע את המהלך הראשון במשחק שקבענו מסרב להכיר כי כנראה, אני לבדי במשחק הזה. המרחק ביני ל'ספסל שימון' היה מספיק רחוק שלא יבחין בי וריכוזי בניסוח הנכון של חווית ההליכה – רב. הנה אני כבר בפנים, בתוך בית השתיה החשוך ואקדחי עוד רגע יעשן עמי.  חציתי את הכביש במהירות תוך כדי הגבהת צווארון מעיל הגשם שעליי והתבוננות חפוזה לצדדים. לרגע אחד אהיה 'מעבר הנהר'. אני בשפה אחת של הכביש והוא וכל העולם באחרת. מי יכל לדעת באותו רגע באיזה צד אברהם ובאיזה  כל העוילם.

בבוקר מצאו את המזוקן שרוע כולו על ספסלו ורגלו רגל ישרה, כמעט באותה תנוחה בה צפיתי בו אתמול לשניות מועטות בין הטיפות – הבוקר הוסיף בהירות וירוק העצים בהק כמסך מחשב מרצד בחדר חשוך – ואפו חסר רוח חיים. שמעון שלי, מלאך, חסר מהלכים בין העומדים האלה. אחד משלהם. סערה אחזתני ובליבי יבבה נטמעתי כל כולי בתוך המחשבה. לא, לא בגשם האשם גם לא הספסל, אף לא העצים השורקים ולא הקור שחדר. אין זה כי אם החיים העוברים לצידי ואיני מושיט להם את ידי.