הוא עמד בצומת סואנת במרכז תל אביב, בעת שקעה החמה בלב ים. קרירות מה עטפה את העיר, והוא צועד מחפש את עצמו בכיוון לא ידוע. הוא מנסה להגיע לתוכיותו, מין מסע עצמי כפוי תאמרו, אבל בגדול זאת בחירה, זאת בריחה מכל מה שמעצבן אותו. הוא בגיל הטיפש עשרה מנסה לנווט את רוחו הפועמת ללא גבול, קץ, והגיון. הוא בורח מהמוסדות, מההורים, מהמחשבות, ומכל מה שמשהו או מישהו אומר לו לעשות בין בכיף, ובין בכפייה. הוא ממשיך להלך בין הרחובות, הוא נמצא בטבורה של תל אביב, העיר פחות שוקקת לעת ערב, אנשים קצת מרפים מהמולת היום, יוצאים שלווים, חניות נסגרות. הוא עוצר באיזה סופר קונה לו וופלים ומיץ פשוט, זה גם עניין של התנזרות, ולא רק בריחה ללילה ללא ידיעה היכן הראש ימצא תנומה. הוא מסתכל במפת העיר מחפש את הכיוון של הים, קצת גלים מתנפצים על השובר, קצת רוח נעימה, ודממה אין סופית יכולים ללטף את הרוח שבך, חושב הוא כמנסה לשכנע את עצמו שהכיוון הנכון הוא לים, והחל צועד הוא לפי המפה. הוא הגיע אחר מספר דקות לטיילת ירד לים והקשיב למי הים ההולכים וחוזרים כמוסרים ד"ש לחוף ואחר מביאים את שאר הקרובים. הוא שם אוזניות והקשיב לשירים, לעצמו, ולים. מנסה הוא להעלם, להתעלם, ולהתעלות מכל מה שסובב, ממה שמרגיש לו נכון.

הוא מצא לו כיסא אבוד בין הים לבין מין בית קפה על החוף, שזוגות זוגות ישובים על כיסאות ולמולם שולחן מואר נרות. מבטים, שיחוחים, וכוסות מונחים על השולחנות. הכיסא הזה כמו התנתק משאר חבריו והתקדם לכיוון הים, לנוח ולהרגיש את הרוח. הוא ישב על הכיסא והסתכל על הים בשומעו זמזומי אנשים מאחוריו, וגלגולי גלים מקידמתו, עת באה רוח הים ושולחת ליטופים על עורו, כמנסה להרגיעו לאחר שעבר חצי יום של חיפוש פינה שקטה שלא הייתה כלל בנמצא. הוא אט אט נרדם ועוטף את גופו בגופו ."היי חבר חבר, קום קום". אמר לו אחד ממלצרי בית הקפה שעל החוף. "אנחנו צריכים לאסוף את כל הכיסאות כבר מאוחר, אני מצטער" אמר, לקח, והלך. הוא קם שיפישף את עניו הסתכל על השעון השעה הייתה שתיים, ומה עכשיו?! לאן הולכים?! איפה ישנים?! הוא חשב לעצמו. הוא התקדם לעבר החומה הפנימית של הטיילת נשכב על החול, ולמול הים העצום. עצם עיניים, ולא שם הוא לקור המקפיא את עצמותיו, הוא עטף את עצמו בעצמו ושוב נרדם.
 

הוא התעורר לקול זקנים וזקנות שרצו על חול הים. רק הם החול, השמיים, והים. ככה עם בגדי ים הם רצים כאילו כולם. ואיזה קור, איזה קור, הוא מסתכל על השעון השעה הייתה חמש וחצי. הוא הרגיש כמו מיץ קפוא, כמו איגלו במעמקי המקפיא. הוא קם שיפשף את עניו, ולא האמין על עצמו אבל הוא קם והחל לרוץ עם הזקנים, כי אין לו דרך אחרת להתגבר על הכפור הזה. הם מסתכלים אליו צוחקים ורצים. הוא רץ במעגלים במקום, יותר מהר מהם. הוא שם את האוזניות ושומע את השדרן אומר "......ושבוקר קר בתל אביב". תמיד הוא שומע את זה, עכשיו הוא מרגיש את זה בעצמותיו, ובכל גופו המשווע להתחמם. לאחר מספר ריצות במקום הוא ניגש לים, שטף את פניו את ידיו הסתכל לאין סוף הכחול שעמוק ועמוק, והתקדם חזרה למרכזה של העיר. הוא לא ישן דקה אחת כל הלילה, בין מהרוח, בין מהפחד, ובין מהמחשבות הלא עוצרות, או מרפות, או מתכלות.

הוא הסתובב בבוקרה של העיר, כמו קם הוא איתה לאחר לילה לא עובר. ראה בעלי מלאכה פותחים את עסקיהם, התריס הזה מברזל שעולה עד הסוף ונעצר. רואה שלחי אופניים, או שלחים על קטנועים זורקים לכל עבר עיתונים על דלתות בתים ועסקים. הוא מריח את הריח של פירות וירקות הספקים המנחים את ליקוטיהם על פתחי שווקים קטנים וגדולים. ריח של דברי מאפה מתוקים ומלוחים היו תלויים באוויר. זה הבוקר שתמיד אנחנו מעברים מצד לצד במיטה, לעולם לא יוצא לנו לראות אחד מהדברים הנעשים לעת זריחה, חשב הוא לעצמו והמשיך לחפש לו שוב היכן לנוח ולשים את הראש. הוא מביט ורואה מין קניון, הוא שמח. הוא נכנס לתוכו, הכל שם שומם חוץ מהשומר שמעביר על גופו את מקל הצפצפה, ואומר בוקר טוב בהיסוס מה, כאומר לו מה אתה עושה בשעה כזאת מתה מאדם. הוא עובר בעיניו על כל החניות. מתנגן לו בקניון מין שיר של אריק איינשטיין משהו על התוכי שקוראים לו יוסי, משהו מוזר מאוד. הוא הגיע למזנון המהיר שהיה כמובן ריק מאדם. היו שם פינות ישיבה עגולות, הוא תפס כיסא הניח את ראשו הסחרחר והעייף על אחת השולחנות,ועצם את עיניו,לא לפני שהסתכל על השעון שהראה שהשעה היא שש ומחצה.

הוא קם לקול המולת עשרות אנשים היושבים ואוכלים ומרעישים. ילדים, הורים, ח'ברה צעירים מקיפים כל פיסת שולחן. סועדים מספרים סיפורים על החיים, צחוקים מהעבר ומבדיחות לעתיד. הוא בהלם, הוא ממש נמצא במרכז ההמון. הוא מרים את ראשו, וכמו מחוגי השעון מקיף הוא את עצמו לכל הכיוונים. כמה זמן הוא היה רדום ככה, ובאמת ישן אחרי לילה לא סופי, ונדודי שינה לא פוסקים. הוא שפשף את עיניו, ומנסה לעקל את הסובב. אחרי מספר דקות הוא מתעשת, ובשנייה שהוא בא לקום נגישה בחורה עם כובע מצחייה של רשת מזון מהיר כל שהוא, מניחה לפניו מגש עמוס בכל טוב, ואומרת לו שמאז שהיא באה לפתוח את המזנון המהיר שלה, היא ראתה אותו מרוח על השולחן ועקבה אחריו עת היתה היא ממלצרת לאוכלים ולשבים. היא חייכה, אמרה לו בתאבון והמשיכה בעבודתה. הוא נרגע מהמולת האנשים, ונתקף עתה בהרגשה של אושר כאילו בכל זאת יש מישהו מההמון אשר עקב אחריו. הוא אכל את הארוחה החמה, והגניב מבטים מידי פעם למלצרית כאות תודה, לא רק על התחשבות, אלא גם על ההבנה הרבה, שהרגישה בו וחשה את הליכותיו.

הוא סיים את הארוחה הדשנה, הציץ בשעון השעה הייתה שתיים אחר הצהריים. טוב מה עכשיו הוא חשב לעצמו. הוא קם נגיש למלצרית אמר תודה, יצא ממתחם המזון המהיר והסתובב לו בקניון השוקק אדם. היה קולנוע בקניון, הוא רכש לו כרטיס לראות סרט טוב, להעלם לגמרי ולברוח מהעולם החיצוני לתוך האולם הפנימי. הסרט היה קליל, קומדיה יפה ופשוטה על גבול הקיטש. סופר שם על אדם שפשוט מחליט יום אחד להקיף את העולם באופניים, ללא יעד ידוע מראש, ללא גבולות. בין אנשים ומקומות. מקרים והרפתקאות משונים ושונים עוברים עליו במסעו, אבל הוא צולח את הכל ונוסע, ונוסע, ונוסע....

הוא יצא מהקולנוע, הוא יצא מהקניון, הוא התהלך לו בעיר די משובב מהסרט המוזר הזה, אבל רק בסרטים יש מצבים כזה מוזרים. הוא הגיע לכיכר העיר, התקבצו שם כל מיני אנשים מבוגרים ונגנו מנגינות עם כלים קלאסיים. הוא הסתכל עליהם, הרוח העולה מין המתיירים, מין משיכות הקשת המדודות, זה יכול לקחת אותך למקומות רחוקים, אבל זה לא עשה לו כולם, הוא היה טרוד במוחו, בנפשו. הוא הסתובב בעיר ההומה, היה רשום אל אחת המודעות התליות בעיגול הבטון הגדול העוטה מודעות ב 360 מעלות. "היום כנס מודעות אישית בוא וספר, בוא ותקשיב לאחר...." ועוד כל מיני קשקושים שונים על תבונה ואנשים. הוא הסתכל בשעה שאמור הכנס הזה להתחיל, השעה בשעונו ועל המודעה התאימו, ומסתבר שהבניין שמולו זה הבניין בו הכנס הזה מתכנס לו. הוא נכנס לבניין ובתוך אחד החדרים הוא ראה גברת מבוגרת יושבת על כיסא גבוה ומוזר, ולמולה בחצי גורן אנשים מכל הסוגים והמינים, ושלט גדול מקדם בברכה את הבאים "ברוכים הבאים לנמצאים".הוא לקח כיסא התיישב והקשיב לאישה הזקנה שבלבלה את עצמה ואת קהל הצופים שלה. הוא עצם את העיניים חשב על הים, ועל היום. על הלילה, על הקניון. על המלצרית הנדיבה, על הסרט ההזוי למחצה. על ריח המאפים, ועל חצי היממה שעברה. לפתע הרגיש איזה יד נוגעת קלות בברכו.

"היי, היי אחי, מה המצב? הכל בסדר איתך?! שמעתי אותך מדבר, מתגלגל פה על החול, הכל בסדר איתך". הוא פקח את עיניו, הוא היה מאחורי הקיר החיצוני של הטיילת, השמש הייתה במרכז השמיים. אז מסתבר שהוא נרדם אך שהוא, למרות כל הרוחות והקור, הוא חשב לעצמו. הוא קם מהר וניקה מכל גופו את החול, פיזר מראשו את מיליוני הגרגירים, ואמר "הכל סבבה אחי תודה, הכל בסדר, אני בסדר". הוריד את בגדיו, נכנס בריצה לים הגדול הנפרש למול עיניו, וניסה לעשות סדר בדברים.

הוא זכר רק שהיה הוא במין בניין מוזר כזה בצורת חרוט סגול, עם אנשים משונים ואישה עם כיסא גבוה ומוזר שדיברה ללא הפסקה על מהות החיים, ועל חלום ומציאות. הוא שוחה מרגיש את המים החמים קרים, צולל לתוך עצמו ולתוך הים. מנסה לצוף ללא הצלחה מרובה. רואה זקנים רצים בין כל צעירי החוף, הוא מתאמץ לחשוב מאיפה התמונה הזאת מוכרת לו, אבל ללא הצלחה מרובה. הוא זוכר את אתמול בלילה עת המלצר החביב לקח ממנו את הכיסא "... מה לעשות צריך ללכת הביתה, ומה איתך?! תלך גם אתה הביתה", אמר לו המלצר "כבר לילה, יותר מידי לילה". הוא זכר את דבריו. ואחר זאת הוא המליץ לעצמו לנסות לעצום עניים למול חומת הטיילת הפנימית, לא היה משהו יותר מוצלח מזה. זה היה מקום שקט ומסתורי.הוא לא מבין אך הוא נרדם שם.

הוא שוחה לתוך עצמו, לתוך נפשו. הוא חותר, שואל שאלות על עצמו, על העולם ואיפה הוא נמצא בין השתיים.המסע מתחיל, נגמר. ממשיך, חוזר ומתהווה במעגלים אין סופיים,כמו סופה בלב ים עצום עומקים

.