דצמבר 1991. הברד והגשם מתכרבלים ביחד ודופקים על גג האוטובוס. הנהג לא ידע כבר מה לעשות, אז הוא פשוט כיבה את האוטובוס, שילב ידיים וקצת נמנם, מה הוא כבר יכול לעשות. הוא יצא לפני עשרים דקות מרכבת מרכז לכיוון בת-ים. לאחר תחנות ספורות האוטובוס התמלא באיש ואישה נער ונערה. וזהו, אין עוד מקום יותר לזבוב. הוא עצר בתחנה בלב תל אביב ופתח את דלתו האחורית, שני אנשים חיש יצאו נמלטו לדרכם, הנהג סגר מיד את הדלת לאחוריהם, וסימן עם ידיו לאנשים בדלת הקדמית אשר נלחמו עם מטריותיהם מול המזג הכביר שאין לו מקום יותר באוטובוס, והוא לא יכול להעלות אותם. "מה לעשות", הוא אמר להם דרך ידיו בפוזה הידועה (שכוללת הרמת ידיים עד גובה החזה, ופריסת הידיים לצדדים לקבלת דבר מה "כביכול") עם פרצוף רפוס, ותכנן להמשיך לעבר יעדו. אך אנשי התחנה לא יוותרו, הם נעמדו מול השמשה הענקית בקדמת האוטובוס ודפקו עם מטריותיהם, (יותר נכון, ממה שנשאר להם מהן) על השמשה. הם לאט לאט הופכים להיות כבר ספוג מלא מים, ועיגולי ברד ניתכים על ראשם. איש זקן לא הסתפק במטרייה שנשברה לו לצורת אנטנה ישנה וכל הברזלים נפרצו לה לצדדים, הוא זרק אותה על הכביש, לקח את מקל ההליכה שלו והחל חובט עד כמה שכוחו ניתן לו על השמשה הגדולה.

הנהג, כמו בשלו, לא מוותר. כי בעיקרון אין פה מה לוותר, זה לא מין וויכוח עם פשרה בסופה, או צמד טניסאים בדו קרב הכרעה בהגשה אחרונה. אין לו מקום, מה הוא יעשה. הם יכולים לצרוח ולעמוד שם שעות. מה הוא אמור לעשות, להוציא אנשים אחרים ובמקומם להניח אותם. מה יעשה. הוא נשאר אפאטי לחלוטין, כמו לא רואה הוא את קובץ האנשים המתגודדים למולו וצולפים מכל הבא ליד על שמשתו הגדולה. הבעיה היא גם שלא שומעים כלום כמו בסרט אילם, משום הרעש הכביר של הגשם והברד המשולבים ומשולהבים ביחד. אין שום קול מין החוץ לפנים, או מין הפנים אל החוץ. רק ידיהם של אנשי התחנה המתנופפות. ומילה יחידה שחוזרת על עצמה מקהל המנופפים אף לכסילים ביותר בקריאת שפתיים, "פתח". הנהג אומר לנו "מה יהיה איתם?!" ומכבה את המנוע. בקורס נהגי האוטובוס אמרו לו ש"הוא נצרך לקחת פיקוד על האוטובוס, ועל האנשים שנוסעים. כי זה לא צחוק, זה לא פיאט אונו האוטובוס". אבל הוא לא דמיין מקרים מוזרים כאלה של חוסר אונים מוחלט, את זה לא לימדו אותו. שני זקנים שישבו עם הגב לכיוון התנועה, לפתע הסתובבו ושאלו לנהג "מה קורה, למה אנחנו לא נוסעים?". אך הוא לא שומע את דבריהם הנאמרים כקול נקר מנקר ביערות אין קץ. אני עומד דחוס בין אנשים נשים וטף בשליש הראשון של האוטובוס, רואה בדרך לא דרך את כל ההמולה בחוץ ומשיב לשואלי דבר, חצאי תשבות מין הנעשה מחוץ לשמשה. אני רואה את הזקן הזה עם המקל דופק בחוסר אונים משווע אל הנהג, מסמן לו שיפתח את הדלת והגשם שוטף את כולו. אני לא מבין למה אין לו מטריה. כל הגג צווח מדפיקות ברד כמו ריקוד יריות, ממש משעשע. מספר אנשים בשלישו השני של האוטובוס אשר הבינו לאחר מספר דקות מדוע הנהג לא זז ממקומו, צעקו לו "תפתח, תפתח, תן להם להיכנס". אני רואה את הנהג מביט בהם דרך המראה הגדולה שמולו, מחייך וממשיך לפצח גרעינים. כאילו כמו נמצא הוא בקולנוע, מביט בסרט דרמה אנושי בשידור חי.

היה זה אחד החודשים החורפיים הגדולים והגשומים שידעה תל אביב. הגשם לא הפסיק לשטוף את הרחובות בממדי ענק. נתיבי איילון עלו על גדותיהם, ומלאו את הכבשים במים. כן, זה לא נתפס היום כשמסתכלים על הבקע הענק הזה בין צפון לדרום בנתיבי איילון. מי יכול להאמין שכל הגובה והרוחב הזה יהיו מלאים במים, משהו בהחלט כביר. אני זוכר את עצמי, ילד בין עשר, הולך עם המטרייה ברחוב בדרך חזרה הביתה, ולפעמים מרגיש ברגעי קסם כמו מרי פופינס, מתעופף לי עם הרוח. המטרייה הייתה ננעלת לי למעלה מרוב הרוח העצומה. ולא משנה כמה היא הייתה חזקה. וכמו בשיר של שלום חנוך הייתי "הולך נגד הרוח...", שסוגרת עלי בשלוש מאות שישים מעלות, ומנסה למצוא נתיב מילוט לדרך הביתה. שלא לדבר על הגשם הלא פוסק לשנייה, ושלא נדבר על הנעליים שמזמן הפכו להיות כמו איזו עיסה אחת גדולה ביחד עם הגרביים, הכול מים אחד גדול. אני חוזר הביתה ומחמם את הרגליים הקפואות אל מול התנור הגדול, מול הפסים הזהובים והגדולים השולחים לי גלי חום ומחזירות את הנעליים למוטב (או את מה שנשאר מהן לפחות). איזה חורף כביר זה היה. פעמים ולא היו לימודים מפני מזג האוויר הסוער המתחולל לו בחוץ, והיינו יושבים בבית עם תנורים, מפרזי חם, ומרקים חמים, ורואים סדרות ילדים בערוץ היחידי שהיה נקלט אז במדינה.

חבר'ה צעירים מתיכון מקומי, אשר נפרסו מידי יום ביומו על הספסל האחורי וסביבותיו, החלו צועקים לנהג "נהג יאללה תיסע, תן גז. קדימה." הם אמרו זאת, או מפני שלא היה להם מושג מה קורה בקדמתו של האוטובוס, או לחלופין על אף זאת. ואנשי הגשם בחוץ לא מוותרים, והגשם לא פוסק. להפך, הוא רק גובר. והנהג שעד עכשיו הפעיל את הווישרים, הפסיק את הפעלתם. כי כמה אפשר לא להסתכל לאנשים שבחוץ בעיניים. או עשה הוא פעולה זו בכדי ש"לאנשי הגשם" לא יהיה עניין להמשיך ולהפגין סתם לשמשה ללא אף בן אנוש הנראה למולה. הוא נזכר בשורה הפותחת את השיר "אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם..." וגיחך. גם "אנשי הגשם מתקבצים..." נשמע לו טוב. והם לבטח נזכרו במילות ההמשך "...טיפות גדולות זולגות על עלבונם...". הנהג, ברגע שעמום לא פתאומי פתח את הרדיו על רשת ב', והחל שומע תוכנית אקטואליה שדברה לה מין הסתם על מזג האוויר הכביר הזה הפוקד את ארצנו. כל מיני פרשנים שונים ומשונים ניסו להסביר את התקדמות הרוחות, המשקעים, ושאר ברבורים. לפתע הגיח לשידור איזה דוקטור מומחה למטרולוגיה והחל נואם על הלכי הרוחות, והשתמש בכל מיני ביטויים ביזארים. כאילו היינו איתו מאז התחיל את שנת הלימודים הראשונה שלו, וכאילו יש לנו מושג על מה לעזאזל הוא ממלמל לו, "רמה ברומטרית", "אפיק מים סוף", ועוד ביטוים מטרוליגים שונים שרק תריסר וחצי אנשים מודעים לקיומם.

"זה לא יפה", אמרה לי אישה מבוגרת תוך כדי סריגתה. "הוא צריך להכניס אותם, זה ממש לא יפה מה שהוא עושה". אני מרים את גבותיי לעברה, ונותן לה להרגיש מה שהיא תבחר לנכון. או שאני מאשר את דבריה, או שאין מה לעשות, ואו שאין לי כוח להיכנס לזה, כי זה לא קשור אליי. אני עומד כבר יותר מעשרים דקות. אני תמיד עומד בחזרה הביתה. אבל כשהאוטובוס בתנועה אני מביט בנוף המתחלף לו בין תחנה לתחנה, מסתכל על היורדים, מביט בעולים. יש עניין, וככה גם אני לא שם לב לרגליי העייפות מעמידה. אבל עכשיו, זה מעצבן. כי עומדים במקום, והנוף אותו נוף והאנשים אותם אנשים. קדימה, אני אומר בלבי, שיקרה איזה משהו. או ש"אנשי הגשם" יוותרו, או שהנהג יעלה אותם איך שהוא, אני לא יודע איך. או שיקרה איזה משהו אחר, אני לא יודע מה. משעמם לי, ואני מחוץ מכל כיוון כמו איזה סרדין בקופסת שימורים. לפתע כמו נשמעו הרהורי.
 
בעוד חשבתי את מחשבתי הנהג הספיק להשתעמם מבלבולי המוח היומיים על מזג האוויר, והחליף תחנה לרשת ג'. היה איזה להיט פופ בריטי מתנגן לו. עוד בימים שרשת ג' שידרה לא רק "ישראלית", וגלגל'צ לא הייתה כלל עוד בתכנון. על כל פנים, החבר'ה בספסל האחורי ה"תיכון-פשעשרה" האלה, שמעו את צליליו של להיט הפופ המזמזם לו בקדמתו של האוטובוס, והחלו צועקים לנהג "היי נהג, תן בווליום, תגביה תגביה תן לנו במוסיקה, נהגוס...". הנהג שמע את נהימות ילדי הספסל האחורי וגרורותיהם, הציץ להם דרך המראה הגדולה שלמולו, ונתן בהם מין חיוך ערמומי עם עניו הכחולות והגדולות. אחר הסתכל קדימה לשמשה המעורבלת בברד וגשם, חשב עם עצמו שנייה, ואז סובב את כפתור הווליום עד הסוף.

טוב, מרגע זה והלאה זה היה פשוט מטורף. כל האוטובוס היה צרוח משלישו האחרון, ונדבק אט אט מין האמצע ואילך. ווליום מטורף רעש געש. האוטובוס קיפץ לו על צדדיו מצעקות מרעישות אוזניים. שלא נדבר על הקצב של הברד הניתך כמו מכה בתוף בגג האוטובוס, וטיפות הגשם העבות הנשלחות על הגג כמו תרועות מרש הולכות וחוזרות, השלימו את החגיגה. פשוט שישו ושימחו. לא רציתי לתאר מה קורה שם בחוץ עם אנשי הגשם. הם שם רועדים, ואנחנו פה מקצפים. טוב שהם לא רואים מה הולך כאן. ומזל שהנהג עשה בחוכמה שביטל את פעולת מגב השמשה הקדמית.

לאחר חצי שעה, מעת נעצרנו על ידי "אנשי הגשם" המשוועים לעלות ולא מוותרים, הגיע האוטובוס הבא בסבב והסתכל על תוך האוטובוס שלנו. אני לא יודע, ולא רוצה לדעת מה הוא חשב לו. צפצף הוא לאנשי הגשם, וחיש קיפצו הם להם לאוטובוסו, ואנחנו יכולנו להמשיך סוף סוף בנסיעתנו איש איש לביתו שלו. הנהג הפעיל את הווישרים שקפאו על השמשה הקרחונית, והחל בפעולת ההתנעה. הוא מתניע, המנוע מחרחר. הוא ממשיך, המנוע משתעל. הוא ממשיך, והמנוע כמו פולט את צוואתו האחרונה עלי אדמות. הנהג ממשיך בשלו לפמפם, אבל המנוע נותר דומם. כך נשארנו דחוסים בתוך האוטובוס עוד שעה וחצי, עד שבא אוטובוס שנשלח במיוחד בשבילנו. ולאור הדחיסה האנושית של השעתיים וחצי בכולל, עד נעשו הנוסעים לקציצות אדם מאובנות, פרגנו הם לנו באוטובוס אקורדיון. חבל רק ש"אנשי הגשם" לא היו פה לבוז לנו, בהיותם כבר צפונים בבתיהם בחום המפזר חום, אחרי מקלחת חמה מתחת לאין ספור שמיכות, עת אנו היינו דחוסים שעות כמו מומיות בקור חודר עצמות.

--------------------------------------------------------------------------------