הנה לנו הפתח לגאולה .
לאזור אומץ לנסוק, הרחק מעבר לטכניות הפולחנית המדשדשת.
אל רוממות הרוח של ומלאה הארץ דיעה את ה´. שככל שמתקרבים לאותה נקודת השקה , מבינים יותר ויותר כמה מהות שלימה יש ברצונו האמיתי של הקב"ה בקריאתו הנואשת :
"חסד חפצתי ולא זבח".
לכן, דווקא בפתיח של הספר נזקקו משה והקב"ה לאינדיקציות איסטרטגיות "מבטלות" כעין מנגנונים של השמדה עצמית רעיונית.
משה עמד על הא´ הזעירא . שיהא ברור שהקריאה הינה ללא אופק איסטרטגי. קריאה פולחנית לשעתה. לצרכיהם של מי שהתקשו ללא מהות פיזית ממשית.
להבדיל, של יותר : "ויקר" כמו קורבנותיו של בלעם.
מאשר קריאה מחייבת של מהות לנצח נצחים
אשר נשיא יחטא
נשיא הוא כראש המתנוסס מעלה לכלכל את כל הגוף - את כלל ישראל והנה כאשר הראש הופך :"אשר" להפוך ראשי התיבות : אנ"י = "אשר נשיא יחטא".
אזיי מכאן ואילך כשהאני שלו הופך מרכז מכאן ואילך חזקה עליו שיעשה את כל מצוות ה´ החמורות ביותר אשר לא תעשינה.
ואז מחדשת התורה לגביו אין דין "שגגה" .
התורה מורה כי במקרה זה כל התנהגותו ואפילו באמת היה מקרה של שגגה הוא בחזקת אשם
והלא : "חסד חפצתי ולא זבח".
אלא שכך ביקש הקב"ה לומר להם:
כל כך אתם רוצים לחוש שאתם נותנים לי דבר של ממש לכאורה. ניחא,לפי שעה אני מקבל כן עד שתשכילו להבין כי המתת הגדול ביותר לה´, אינו אלא עשיית החסד עם הזולת.
"את קורבני לחמי - למי - לאישיי.
וכי סלקא דעתכם שצריך אני ללחם בדמות של קורבן. אלא שלפי שעה אין אני מוחה בידכם, שאתם נצרכים לכלות קורבנות לאש שלי.
עד שכאמור תתפקחנה עיניכם להבין : "אישיי"
הכוונה לאנשיי.
וכך כשאתם מאכילים לנצרכים שבבניי מעלה אני עליכם כאילו קיימתם "קורבני לחמי"
וכל הדברים הנ"ל , אינם בדויים מלב הנביא ירמיה אמרם בקוראו בקול זעקה:
"....כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען יטב לכם"
שכל מצוות ה´ אינם אלא בבחינת דרך שמובילה לטוב ההוא של :"אשר יטב לכם". הנה כי כן, כל מצוות התורה ואפילו אותם המצוות שבין אדם למקום, תכליתן הסופית להגיע לכלל אותה השלימות של :
"למען יטב לכם"
