מאור התמיד להאפיל על קורבן התמיד
בשני מקומות מצינו את ההוראה הכמעט דומה להדליק נר תמיד באוהל מועד כאן בפרשתינו ובהמשך שוב בפר´ אמור שבחומש ויקרא
שבציווי הראשון בכוונת מכוון, נמנע הכתוב מלציין שמו של משה שהרי בביטוי: "ואתה תצווה" מכוון לכל מנהיג שבישראל עד סוף כל הדורות לזהירם תמיד לבטל קורבן התמיד מפני התמיד של הנצח, של המאור של המנורה הטהורה.
שאין נר אלא "נשמה" אשר ממנה נגזר גם ה"שמן".
וכך יותר מכל פולחן מצווה כל מנהיג בישראל להאיר נשמותיהם של ישראל דווקא בעת של חושך ועלטה :
"מערב עד בוקר" לקיים "ויהי ערב ויהי בוקר" בכל יום בשבוע כימי הבריאה.
ואחר כך מגדר הציווי הכללי כאמור שכאמור מכוון לכל הדורות שב הקב"ה בפר´ אמור, לצוות הפעם באופן אישי את משה תוך נקיבת שמו.
וכך העולם הזה דומה ומקביל ל"אוהל מועד" שהכל זמני בו וחולף. וכל מנהיג בישראל צריך לחוש להדליק דווקא ב"עלטה" שבו [לכל מי ששרוי בעלטה] אור תמיד לכל אדם ואדם. שכביכול בכך להשלים את הבריאה בכך שגם בחשכה - מערב עד בוקר אנו משלימים את אותו האור של בראשית של ויהי ערב ויהי בוקר
ו"אתה תצווה, "ואתה הקרב," "ואתה תדבר
אמר הקב"ה למשה, כשאתה מצווה על אור התמיד הגדול, צריך אתה מיד לנהוג בכהנים, מנהג של קרבה ואחווה יתירה, שרק מתוך כך ושכשהם גם ילבשו בגדי קודש שכל יעודם לכהן לי [ותכלית כל כהונה : "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה´ תמיד"] , יכול אתה גם להמשיך ולדבר[ בבחינת "ואתה תדבר" ולא : "ואתה תצווה"] אל חכמת ליבם של כלל ישראל לקיים :
"ועשו"
וכך גם אורה של תורה
לכתחילה, אורה בציוויו מכה כזוורים אח"כ אט אט עם ההבנה הראשונית והעמוקה יותר, מחמם בחום של שייכות וקרבה עד כי לבסוף נספג ומתעכל כ"דיבור" ממש.
וכך מצווים גם כל המרביצים תורה. להיות נחושים תחילה, להעביר הציווי כלשונו וכרוחו ואח"כ לעטוף הציווי בחום ובקרבה עד כי מבלי משים אפילו הופך הציווי - לדיבור רגיל המתקבל וקל לעיכול .
ואם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח, אנא חמישה לצדקה
אהרון לא רצה בגדי כבוד ותפארת
יעקב ביקש אך בגדים ללבוש, שידע גם כי הוא הולך לעמול בעמל של חול ובגדי תפארת יאים אך לקודש ולחתן שיכהן פאר והלא דווקא הוא עשיו היו לו בגדי "חמודות" של חול.
והנה לבסוף גם יעקב נכשל שהקב"ה הלביש את אדם וחוה כותנות עור הוא העניק ליוסף כותנת פסים שהוא נער את בני בילהה.
וכך לעתיד לבא גם ירושלים כשיצאו מתוכה ערל וטמא, תלבש בגדי תפארת .
ובינתיים:
"כי מושחת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם . לא תואר לו ולא הדר ולא מראה. נבזה וחדל אישים :
"ויהושוע היה לבוש בגדים צואים"
"והוא בא מאדום חמוץ בגדים ורק מלאכי מרומים כמי שכופים עליו מלבישים אותו מחלצות.:
"בגדי ישע" "מעיל צדקה".
אז שתלמידי חכמים של ימינו, שיהיו בגדיהם "לבנים". שיטיבו להיות הדורים , ענובים ומגובעים שימוצו את ה"כבוד" ועד תום.
. אך התפארת הפוטנציאלית מצויה במחוזות אחרים בחביונם של האנשים הפשוטים שמחוללים פלאות בעולמם שלהם.
אהרון שגם הוא היה צנוע [הדגש : "אחיך" = כמוך צנוע] ביקש להשאר בבגדיו הפשוטים הקב"ה ביקש ממשה שיתקרב אליו "לוחצת" מה שקוראים בימינו. שידבר על ליבו שיעטה עליו בגדי קודש לכבוד ולתפארת
חי העולמים
. האדם - חגורות של עלי תאנה רופפים . וה´ - כותנות עור.
כשאדם וחווה ביקשו להסתפק בעלי תאנה התפורים לחגורות
ואשר נושרים עם הזמן.
השיב להם הקב"ה במענה ברור וחד משמעי :
"עשה להם לא חגורות אלא כותנות
לא עלי תאנה אלא עור.
ואף דאג להלבישם כאילו להדק כותנת של עור לעור הגוף,
בכל אותם המקומות הצנועים.
אבל באותה הפעולה גם מצוי הצופן העונשי.
כשמקומות צנועים נחשפים,
הרי העור הופך "כתנות", כמי הזועק מחום שלילי עד כדי הפיכתו למגונה ופגום ומימלא נזקק אז האדם לשוב ולמהר ולכסותו.
וכך מתקיים בכל מקרה : "וילבשם"
דברי תורה יהיו לעילוי נשמתו של הבחור דוד הכהן אשר היום יום פקידת שבועו
אחיי, הקב"ה לא היה צריך כלל את המשכן
כל ענין המשכן לא היה אלא מענה לצרכיו של עם עבדים, שלא היה עדיין מוכשר להכיל את האמת,שהמהות האלוקית מתפשטת וחופפת עד אין סוף שה´ מצוי ושוכן למעשה בכל מקום[ כל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך].
אם כן, שעה הקב"ה וכיוון לצרכיהם ולכן משהגיע ליסוד השכינה בתוכם הדגיש מצד האמת דווקא את היסוד האיסטרטגי, את ה"מקדש" דווקא ולא משכן. ועוד הוסיך לחדד ולהדגיש שהשכינה דווקא בתוכם.
כאילו ללא קשר למשכן .
שהרי המושג "מקדש" כעודף על המושג "משכן" מצביע על מכלול של מהות רוחנית ולא רק פיזית. [משכן מעצם הגדרתו הוא צימצום של שעה]
ואכן לרוצה רמזים נוספים יפילג בחזור ל"שירת הים", שם כבר משה מניח כך או אחרת, את הדיכוטומיה שבין "משכן" ל"מקדש".
בכוונת מכוון אין הוא נוקט לשון "משכן" אלא מכון" שה´ פעל כבר מכון לשבתו שזו למעשה כל הבריאה כולה,במישור הפיזי. אבל ידיו של הקב"ה בבחינת מיקוד, כוננו דווקא לשאיפת ה"מקדש". אותו המקדש כאמור לעיל של ועשו לי ושכנתי בתוכם במישור הערכי הרוחני.
לדברים האמורים משמעות אופרטיבית אדירה לימינו שבמקום שנשאף לבנין המקדש מצווים אנו סוף סוף כיאה לגאולת קץ הימין לבנות תחילה את האטמוסיפרה של המקדש הרוחני שנהיה ראויים לשוב ו"להזדווג" עם השכינה בעת דודים של נצח.
ובשביל לאלץ אונו להבנות תחילה ברוחניות עד אם יגיע העת לבנינו השונה של המקדש , דאג הקב"ה למצב גיאופיזי בלתי אפשרי הבר הבית .
שזה רמז לנו שבשום פנים ואופן לא לשאוף בכח של דמים לבנין הבית השלישי.
הקורבנות אנטיתיזה לבריאה
הקרבת הקורבנות הינו תהליך שביסודו הינו אנטיתיזה לבריאה הבריאה של שבעת הימים צריכה להתנהל בפרו[פר] ומלאו [אייל] וכבשוה [כבש] שנאמר :
"ויברך אותם אלוהים ויאמר להם "פרו" ורבו ו"מלאו" את הארץ ו"כבשוה"..."
והנה עצם הרעיון של בניית מזבח והקרבת קורבנות הינו הפרה בחטאת של כל שלושת היסודות הנ"ל לכן מצינו כאן בפרשתינו את אותם שלושת היסודות המקבילים ומסמלים את אותה הפרה .
פר החטאת ולא בכדי שבעת ימים... וביחס לאי הכיבוש החיובי הנכון דבר יום ביומו, תוך חילול מסויים של אותו היסוד בבריאה של : "ויהי ערב ויהי בוקר, בא הכבש כקורבן תמיד בהפוך של בוקר וערב. והערב כל כך סמלי הופך "לערביים".[ברבים]
בתווך מצינו כאן גם את שני האילים המקבילים ומסמלים "ומלאו[ברבים].
הנה כי כן. עתה אולי ברור מדוע לעתיד לבוא יתבטלו כל הקורבנות.
. סוד מזבח הקטורת - שרק הוא קודש קודשים לה´ ולו העתיד
וכי למה הופרש מזבח הקטורת מכל יתר הכלים ובמיוחד ממזבח העולה
ולא עוד שהוא ר נבחר לחתום את הפרשה משל הוא ה"שורה התחתונה" והוא תקוות העתיד .
אלא כך אמר הקב"ה עד כאן לא ציוויתי אלא לפי צורכיכם שלכם, שאתם בלבד זקוקים לו לקורבן. ואני אומר הקב"ה : איני זקוק אלא לריח ניחוח אחר של קטורת שאין בו משום השחתת הבריאה [באמצעות הקורבן.
לפיכך אף הורה הכתוב לצפותו זהב עם זיר של זהב סביב.
ואף וציווה להעמידו דווקא ליד הארון והכפורת מקום ההתוועדות. משל זהוא דבר ה´ הנצחי וזהו מהותה של תורה.
ולא עוד, אלא שהוסיך והסמיך הקטרתו דווקא למנורה להראות לנו כי ממנו האור ותקוות העתיד, עת יתבטלו כל הקורבנות.
דברי תורה אלו יעלו למנוחת הבחור דוד הכהן בן כירייה אשר היום יום פקודת שבועו
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח אנא חמישה לצדקה
הר חורב - והעדי
כשעם ישראל כולו חטא בחטא העגל [ולא רק האפסיים שבו], שמעו משה ויהושע "קול ענות" שמעו כיצד השכינה מתייסרת ומתענה.
כיצד הדיבר "אנכי" מתנפץ כלא היה ,
לפיכך שיבר משה מיד את הלוחות,
לסמן ולסמל את הנורא מכל.
כאילו מעמד ההוד של סיני היה כלא היה.
לפיכך גם הר חורב" הפך הר יבש ונחרב.
ולפיכך אותו ה"עדי".
אותה קרינת נצח של הילה אלוקית, שמכונה: "עדי" [מלשון עד ועדי עד] שזכו לה בני ישראל במעמד הר סיני
נלקחה מהם חזרה........
כך הלאה
