יש נקודה זעירה במוח האדם אשר בה שרוי וחבוי
ניצוץ אלוקה ממעל.
ונקודה זו ,נעורה לחיים של הילה ולהבה
בתגובה לצלילים של ניגון ושירה.
ויש והאדם עולה ומתעלה בהם,
באותן מנגינות וזמירות כמו בסולם שראשו מגיע עד השמיים
ובשיאם של דברים, חשים קרבת אלוקים ממש.
עד כי שפתיו של האדם דובבות לאמור :
"זה אלי ואנווהו" .
זה אלי ואני והו יחדיו
וכך בכל יום ויום
בשבת קודש שעליה נאמר על הקב"ה :
"שבת וינפש", שהקב"ה יורד לשכון בנפשותם של חסידיו שומרי השבת
הניצוץ ונוכחות השכינה כה קרובים זה לזה
עד כי ניצת להבה ממש
עד כי ניצתת להבה ממש
