משה גדל פיזית בארמון של שררה והוא בכלל "גדל" אל  מהות אחרת 
כל "גדילתו", לא היתה אלא, להחלץ לסבלו של הזולת והכי קראה שמו "משה"
שנחלץ למשות כל טובע .
ואכן, כשנאלץ לנתוש את שדה פעולתו בין אחיו העבדים,  המשיך בכך, גם לגבי כלל בני האדם :
"ויקם משה ויושיען"
ואחר כך הטביע את כל חמלתו הרבה בצאנו. 

מבחנו של כל מנהיג: שהוא משכיל ויודע להנהיג את הצאן "אחר המדבר"
כלומר להתייחס גם לנחות, במקרה זה בעלי חיים, ממש כמו בהתייחסות לבני אדם, לכל דבר וענין ובלא כל הבדל ושיעור
:במקרה זה : "אחר המדבר", בבחינת אחר ובדומה ל"אדם" הנקרא גם : "מדבר".
רק מנהיג אשר כזה מתקיים בו גם ההמשך : "ויבא אל הר האלוקים",
שיתעלה מעלה מעלה באותם מעלות קדושים

ולענין אקורד הסיום שבו לבסוף מטיח משה בה´ ,"שלח נא ביד תשלח"

אי אפשר, למצות את מהות תגובתו האחרונה של משה: כאמור
"שלח נא ביד תשלח",
בלי שתי המילים הקודמות לה :
"בי אדוני"
ועתה, כל התגובה,: "בי אדוני שלח נא ביד תשלח",

 אומרת למעשה שניים שהם אחד.
ראשית שלח במי שכבר ידו אמונה בהנהגה - אהרון.
שנית, אם "בי" אדוני.
ובכל זאת אתה מבקש לשלחני אני, כי אז רק בהסכמת אהרון לאמור : "ביד" תשלח.

בהסכמת מי שעתה הסמכות בידו - אהרון.
ועתה הקב"ה כועס עליו[במסגרת פירוש זה] שהא בכלל העיז לחשוב שאהרון יכעס או יתעצב על ליבו,
                          לאור המינוי. שיהפוך את אהרון למעשה למנהיג  משני

הזהרו מכבדי פה ולשון כי מהם תצא גאולה
 
. וכי מה פשוט היה שהקב"ה יאמר למשה הנה אני מרפא אותך כליל מכל אותה ה"כבדות".
אלא,שהעולם נברא במאמרות של אלוקים
ויגאל על ידי שבריהם שבצלם.
אנשים רהוטים הם בבחינת מכונת שיכפול, או אפילו מכונת יריה...
חקיינים בלוא כל ערך מוסף יחודי
אלה בדרך כלל אין להם כבדות מעכבת.
אלה, בדרך כלל שפתיהם כאילו "מהולות", משוחררות במובן זה שאין להן כל מעצור.
שטף אשר כזה, הוא אנטיתיזה לגאולה
כבדי פה וכבדי לשון, לעומת זה, מתנהלים בזהירות, בכבדות של יראה
מבחינתם שפתיהם אינן "זכאיות" בכלל, לזכות הביטוי הן כאילו "ערלות" שראוי לכסות בכלל את ערוותן.
הם כל כך מתאמצים, עד כי מבלי משים אפילו, יוצקים הם גם נשמה בשברי מילהם, כעין חלק אלוק ממעל.
כשהקב"ה גואל על ידי האחרונים יש את השלימות את החיבור המושלם של אלוקים וצלמו. של אשר ברא אלוקים לעשות