ההא הזעירה של ב"הבראם" מקורה קרוב לוודאי, בהמשך.
שנאמר "זה ספר תולדות האדם..
..... זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום הבראם".[כאן לכאורה טמון הפיענוח]
הנה כי כן, לכתחילה אך "בראם" ורק לאחר הנופך הנוסף של ברכת אלוה ודוק שהברכה קשורה קשר ישיר ביעוד : "ויקרא שמם אדם".
רק לאחר מילוי היעוד כאמור להצדיק את מהות שמנו כ"בני אדם", יום "בראם", הופך ליום "הבראם".
הבריאה משתכללת ב"הא" המסמלת את שמו של של ה´ שיש בה גם ברכת נצח..
[ לבד מהאמור ובדרך אגב ממש כשהקב"ה ברא זכר ונקבה היה זה : "בראם", עדיין בלי ה"הא" של שמו . מתי ה"הא" של שמו מצטרפת אליהם אחרי ששניהם כאחד נקראים על ידו : "אדם" - בנישואין של קדושה. אזי הם גם מתברכים ב"תולדות" ובריאתם משתכללת מסתם "בראם" ל "הבראם" כאמור בתוספת של שם ה´
לפיכך, לכתחילה התורה הכניסה כאילו על תנאי את ההא הזעירא במילה "בהבראם".[גם השיויון במילה "תולדות בשני המקומות "זועק" לקשר ביניהם]]
ואכן לא בכדי גם לגבי אברהם ההא התווספה לשמו ודווקא לצורך ברכה ולצורך היעוד של כלל האדם, שהרי שמו הפך מסתם "אב - רם" לאברהם "לאב המון גויים"
ואת ה"פיסגה" היעודית הזו, ניתן להשיג רק בא"י.
רק כאן בא"י שעיני ה´ מצויות בה תמיד, יש השגחה צמודה בבחינת "אראך" : אראה אותך תמיד.
וגם אראה לך את כל הסודות הארציות שיש בארץ כדי לקדם את חזונך.
